תחקיר "כלכליסט": התסבוכת הפולנית של טבע

כאשר שב מאושוויץ לעיר הולדתו קרקוב, רזה, שברירי, חולה בטיפוס ובדלקת ריאות, גילה הנריק חנוך קודלר שמנהל העבודה הפולני של אביו החליף את המנעולים במפעל המשפחתי והשתלט על בית המשפחה ועל כל נכסיה. חלש מכדי להיאבק על זכויותיו בארץ החרבה, עזב קודלר את פולין, עלה לישראל והקים בה משפחה חדשה. אבל בכל השנים שחלפו מאז, סירב לשכוח את השטח רחב הידיים שהיה שייך למשפחתו לפני המלחמה. בגיל 71, רגע לפני שנכנס לניתוח לב מסובך שממנו לא קם עוד, העביר לילדיו מזוודה ישנה שבה מסמכים, מכתבים, תצלומים ומפות של הקרקע בקרקוב, והשביע אותם להמשיך להיאבק על החזרת הרכוש המשפחתי. "אני מבקש ממך לא לוותר להם", אמר לבתו ענת, "הילחמי עד טיפת דמך האחרונה". ענת טופז (קודלר) עשתה ב־15 השנים שחלפו מאז כל שביכולתה כדי לקיים את צוואת אביה. רק נפתולי הגורל היהודי יכלו להביא לכך שבשנה וחצי האחרונות מצאה את עצמה מנהלת מאבק משפטי בעניין לא רק נגד הממשלה הפולנית או אנשי עסקים זרים - אלא גם נגד חברת טבע הישראלית, שחלק ממפעלה בקרקוב יושב היום על השטח שהיה שייך למשפחת קודלר.

כמו רוב הקרקע הפרטית בפולין בתקופת השלטון הקומוניסטי, השטח שהיה שייך למשפחת קודלר הולאם על ידי האוצר הפולני בשנות ה־50, ונמסר לחברת התרופות הממשלתית של פולין. כאשר ב־1997 נרכש המפעל הפולני על ידי חברת התרופות הקרואטית פליבה - והקרקע הוחכרה על ידה - התברר כי בשל טעות של הרשויות הקומוניסטיות הולאמו בזמנו רשמית רק 60 דונמים מהשטח, ושבעה דונמים אחרים נותרו רשומים בטאבו הפולני על שם משפחת קודלר. מאז הגילוי הזה מנהל משרד האוצר הפולני עם פליבה הליך משפטי שנועד להלאים את יתרת השטח. בדצמבר 2000 הגישו השתיים בקשה לבית המשפט לרשום את האוצר הפולני כבעלים של שבעת הדונמים מכוח שהייה ארוכת שנים על הקרקע. טבע, שרכשה את פליבה בסוף 2008, "ירשה" בעל כורחה את הסכסוך הזה.

"כששמענו שטבע קנתה את פליבה", מספרת טופז ל"כלכליסט", "חשבנו שהמזל האיר לנו פנים. היינו בטוחים שעכשיו יהיה קל יותר לפתור את הבעיה ולתקן את העוול ההיסטורי והמוסרי שנעשה. סוף סוף השטח חזר לידיים יהודיות־ישראליות, ולהם יש כוח לעמוד איתנו מול ממשלת פולין ולהגיד, 'אנו לא ניתן לשבת על קרקע של משפחה יהודית שנכחדה בשואה מבלי לפצות אותה'. היינו בטוחים בכך, אבל במקום זה טבע משתפת פעולה עם ממשלת פולין על גבינו, אינה עושה דבר כדי לתקן את העוול, מושכת זמן וגוררת אותנו בבית המשפט הפולני. איפה המצפון?"

הבית ברחוב מוגילסקה

"הנה, זה הרישום בטאבו על שם סבא שלי, ליאון קודלר, שמראה שהמשפחה היתה בעלת הקרקע בקרקוב", אומרת טופז ושולפת מסמך ישן מהמזוודה השחורה שאביה העביר לה ולאחיה על ערש דווי. מאז שאחיה הלך לעולמו, ארבע שנים אחר כך, היא מנהלת את המערכה נגד הרשויות הפולניות, ובאחרונה גם נגד חברת טבע, עם בעלה גיורא. כשהיא מתחילה לגולל את סיפור המשפחה, ניכר בה שהיא חזרה עליו באוזני זרים פעמים רבות מאז מות אביה.

הבניין של מפעל התרופות פליבה, הבנוי על חלק מהשטח שבמוקד הסכסוך | צילום: איי פי

הסבא־רבא של טופז היה עשיר גדול בפולין של תחילת המאה ה־20, והפולקלור המשפחתי גורס כי היה בעל כל הבתים בעיר קטנה ליד קרקוב וכי כאשר עבר ברחוב היו כולם קדים בפניו. את כספו הרב הוריש לילדיו, ששלושה מהם - ליאון, סלומון ופרנצ'סקה - קנו יחד שטח בן 70 דונם ברחוב מוגילסקה בקרקוב, מרחק חמש דקות ממרכז העיר, בנו עליו בניין מגורים למשפחותיהם והקימו לידו מפעל לייצור שלדות אוטובוסים. הנריק, בנו של ליאון, עבד במפעל מגיל 15 וסייע בניהולו.

כאשר הגרמנים כבשו את פולין, הם השתלטו על המפעל והסבו אותו למפעל לצמיגים עבור רכבי הצבא הגרמני. הנריק המשיך לעבוד במפעל תחת הגרמנים, עד שהוחלט על גירוש כל היהודים למחנה העבודה פלאשוב. משם נשלחה המשפחה לאושוויץ. אביו, אמו, אחותו ודודיו של הנריק נרצחו כולם, והוא היה בין בני המשפחה המעטים שהצליחו לשרוד. לאחר ששב לביתו בקרקוב וגורש על ידי הפולני שהשתלט על נכסי המשפחה, "הוא היה מותש מכדי להילחם", מספרת טופז, "והיה חשוב לו יותר להגיע לשבדיה כדי לפגוש שם את ארוסתו, אמא שלי, ציפורה, שהצליחה לברוח לשם". בשבדיה התחתנו השניים וב־1949 עלו לישראל. "אם זה היה תלוי באבי הוא היה חוזר לפולין ומטפל ברכוש של המשפחה, אבל אמי היתה ציונית וגם שנאה את הפולנים והגרמנים ולא רצתה לשמוע על זה. זה נמשך כך כל החיים".

רק אחרי שענת התחתנה, בשנות ה־70, נפתח אביה והחל לספר לבעלה גיורא, אז טייס צעיר, על עברו. "זו הפעם הראשונה שהוא התחיל לדבר על כל הרכוש שנותר מאחור, לתאר את המקום", מספר גיורא טופז. "הוא סיפר על הילדות שלו שם, על המפעל, על הנחל שזורם בתוך השטח".

הדונמים שנשכחו

לאחר שענת וגיורא החלו לצלול אל תוך המסמכים הדהויים שבמזוודה, הם גילו להפתעתם שהפולנים שכחו אחרי המלחמה להלאים שבעה דונמים מהשטח המשפחתי, שרשומים עד היום כשייכים לשלושת האחים לבית קודלר. מאז מנהלים בני הזוג מערכה כפולה - מצד אחד הם נלחמים נגד ניסיונם של פליבה ומשרד האוצר הפולני להלאים את יתרת השטח, ומאז שטבע נכנסה לתמונה גם כדי לקבל דמי שכירות על שבעת הדונמים שעדיין רשומים בבעלות המשפחה. במקביל הם דורשים לבטל את הלאמת יתרת השטח - 60 דונם - ולהחזירה לרשות המשפחה בטענה כי ההלאמה לא היתה חוקית מאחר שלא ייתכן כי שטח שהולאם יימסר לחברה מסחרית זרה. פליבה, כיום כאמור בבעלות טבע, פועלת מצדה בעשור האחרון בדיוק בכיוון ההפוך, ומבקשת שהמדינה תלאים גם את יתרת השטח כדי שתוכל להמשיך לחכור את כולו מהממשלה, ואולי בעתיד לרכוש אותו. "אנו תקועים להם כמו עצם בגרון באחד המקומות הכי חשובים להם בתוך השטח", אומרת טופז.

עורך הדין הפולני שמייצג את הזוג טופז, עו"ד אנדריי ריזאק, מסביר ש"אנשי פליבה והממשלה הפולנית טוענים שמשום שהם החזיקו את הנכס תקופה כה ארוכה הוא נהפך למעשה לרכוש הממשלה. בבית המשפט הם טענו שהם משתמשים בקרקע הזאת בלי הפרעה, התייחסו אליה כבעלים לכל דבר, בנו עליה בניין, שילמו מסים וכדומה, ולכן הם מבקשים להכריז עליהם כבעלי הקרקע. קו ההגנה שלנו בבית המשפט היה שתחת המשטר הקומוניסטי הצדק לא היה למעשה צדק, ומשום שמדובר ברכוש יהודי שיורשיו חיו בחו"ל - ועוד בישראל שלא היו לה במשך שנים יחסים עם פולין - לא היתה בידם אפשרות לפנות ולדרוש החזרה של הרכוש".

מימין: גיורא וענת טופז עם המזוודה שהותיר להם אביה של ענת, הנריק קודלר | צילום: עמית שעל

באפריל 2008 התקבלו הטענות הללו על ידי בית המשפט הפולני, שדחה את בקשת פליבה והממשלה הפולנית להלאים את הקרקע. הזוג טופז יכול היה לשמוח על שהצליחו להציל לפחות שבעה דונמים מרכוש המשפחה - אלא ששמחתם היתה מוקדמת. פליבה מיהרה להגיש ערעור לערכאה גבוהה יותר, בטענה שגם תחת המשטר הקומוניסטי יכלו היורשים לפעול להשבת הנכסים. בית המשפט קיבל בדצמבר 2008 את הערעור, והחזיר את התיק לבית המשפט בערכאה הראשונה לדיון מחודש. בני הזוג טופז הבינו שעוד נכון להם קרב ממושך. לכן קל להבין מדוע נשמו לרווחה כאשר שמעו זמן קצר אחר כך שחברת טבע הישראלית נהפכה לבעליה של פליבה. אלא שעד מהרה הבינו שהעסק לא יהיה כל כך פשוט.

ממשלת פולין מתעקשת

הסיבוך המשפטי הזה לא היה ידוע לטבע כאשר השלימה ב־2008 את העסקה לרכישת ענקית התרופות האמריקאית באר תמורת 7.5 מיליארד דולר - עסקת הרכישה הגדולה ביותר שביצעה חברה ישראלית אי פעם. פליבה נמצאת בבעלותה של באר מאז אוקטובר 2006, והדבר האחרון שטבע רצתה היה להצטייר כמי שנלחמת ביהודים בבית משפט פולני. משום כך ביקשה טבע לבטל את ההליך המשפטי כולו, אולם לדבריה התברר לה שאין אפשרות חוקית כזאת. "מן הבדיקות המשפטיות שנערכו הובהר כי גם אם נמשוך את ידינו מן התיק הדבר לא יביא להפסקת ההליך הקיים, היות שהאוצר הפולני, בעל העניין הראשי בתיק, לא מוכן להסתלק מההליך, שבשל כך יימשך בכל מקרה", אומר עו"ד מנחם טולצ'ינסקי, המייצג את טבע. "עם זאת, טבע בחרה לשנות את הגישה המשפטית שנקטו הבעלים הקודמים של המפעל שפעלו לקידום התיק, בכך שהחליטה לנקוט עמדה פסיבית ולהמתין לפסיקתו של בית המשפט בהליך".

בני הזוג טופז דוחים את הצגת הדברים הזאת. לדבריהם, עורכי הדין דוחים דיונים וגוררים את המשפט עוד ועוד, כך שהוצאותיה של המשפחה רק הולכות ותופחות. "טבע כל הזמן משחקת איתנו פינג פונג", אומרת ענת טופז. "מוצאים מתחת לאדמה כל פעם משהו חדש, וכשיש דיון הם מנסים לדחות".

הדיון האחרון בתיק התקיים בתחילת נובמבר. לאחר שפליבה־טבע הודיעה לשופט שטרם נמצאו צאצאיו של מוזס רוזנבלוט, שהיה בעלה השני של האחות פרנצ'סקה, החליט בית המשפט שיש לפרסם מודעה בעיתונות שקוראת להם להתייצב לדיון - כתנאי להמשך ההליכים המשפטיים. השופט הקציב לכך שלושה חודשים אך טרם קבע מועד לדיון נוסף.

"טבע מורחת אותנו"

לטענת גיורא טופז, עו"ד טולצ'ינסקי ניאות להיפגש עמו רק אחרי שאיים לפנות לעיתונות, בתחילת נובמבר. "היה ברור מבחינתו שהקרקע שייכת לנו, על זה אין ויכוח", מספר גיורא על הפגישה ההיא. טופז ביקש שטבע תשלם 7,000 יורו שכירות בחודש, רטרואקטיבית לעשר שנים. הוא גם שלח אימייל עם הדרישה לעו"ד טולצ'ינסקי.

לדברי עו"ד טולצ'ינסקי, בשיחות שהתקיימו הובהר לטופז כי החברה תהיה מוכנה לשלם דמי חכירה מיום רכישת פליבה על ידי טבע במסגרת עסקת באר בסוף שנת 2008, "לפי אותם ערכים שלפיהם פליבה משלמת דמי חכירה עבור קרקעות בסמיכות לשבעת הדונמים האלה שעליהם מצוי המפעל". מדובר בסכום של כ־1,000 דולר בשנה עבור כל שבעת הדונמים, סכום נמוך בהרבה ממה שדורש טופז. טולצ'ינסקי גם הסביר לטופז שטבע נמצאת עכשיו בוויכוח משפטי עם הממשלה הפולנית, שמבקשת להעלות את ההערכה של שווי הקרקע וכתוצאה מכך גם את תשלום דמי החכירה בעשרות אחוזים, וכי אם דרישה זו תתקבל - גם התשלום למשפחה יועלה בהתאם.

הנריק עם אחותו, אביו ליאון ואמו בצילום משנות ה-30 | צילום: עמית שעל

אולם טופז עומד על דרישתו ואף טוען כי טבע רק מנסה למשוך זמן. "מאז הפגישה עם טולצ'ינסקי עברו כמעט שלושה חודשים. דיברנו כמה פעמים בטלפון ובכל פעם היה לו תירוץ אחר. אחרי כמה שיחות הוא אמר לי שלא נעים לו ממני, ובשלב מסוים הוא העביר לי מסר דרך עורך הדין שלנו, שנעשה מה שאנחנו רוצים כי אנחנו לא הולכים לקבל את מה שביקשנו ושהוא מרים ידיים".

אתה דורש תשלום של 10 שנים אחורה. טבע יכולה, במידה רבה של צדק מבחינתה, לטעון שהיא נכנסה לתמונה רק לפני שנה וחצי.

"עם רכישת פליבה טבע גם רכשה את כל החובות שלה. מעבר לכך, אני לא מאמין שהם לא ידעו על הסיפור הזה. הם פשוט מורחים אותנו", אומר טופז. "מדובר בשטח במיקום יוקרתי בעל ערך עצום. לפי חוות דעת שקיבלנו, שווי כל השטח (67 הדונמים) מוערך ב־30–35 מיליון יורו. לא יכול להיות שהם שמו את זה בצד ולא התעסקו בזה. גם הסכום שהם כביכול אומרים שהציעו לא משקף את השווי האמיתי של הקרקע. לדעתי, הם חוששים מהכסף הגדול, מעשרות מיליוני יורו שאנחנו עלולים להוציא מהם בסוף, אם 60 הדונם האחרים יחזרו אלינו. יכול להיות שהם לא רוצים את זה בתור תקדים. למה להם לפתוח תיבת פנדורה? הם מחויבים לשבת ולהתדיין איתנו. אתם לא רוצים להיכנס איתנו למו"מ על קניית השטח? אז לכל הפחות תשלמו לנו שכירות על כל התקופה הזאת שישבתם על השטח ותמשיכו לשלם כל עוד אנחנו הבעלים. זה מה שאני תובע מהם. הרי אם זו היתה קרקע בפתח תקווה או בתל אביב, מזמן הם היו משלמים שכירות. מכיוון שזה בפולין הם מרשים לעצמם להתנהל ככה".

"שימוש ציני"

בטבע, מנגד, מדגישים כי במהלך בדיקת עסקת הרכישה של באר לא ידעו על ההליך המתנהל בפולין. מלבד זאת, טוענים בטבע כי עד היום לא קיבלו כל בקשה פורמלית מטופז לתשלום דמי שכירות על הקרקע. "כל הדרישות בנושא נעשו באופן לא רשמי", אומר עו"ד טולצ'ינסקי. "במסגרת פניותיהם הבלתי רשמיות דרשו היורשים דמי חכירה שהבסיס לחישובם עולה עשרות מונים על בסיס החישוב שלפיו משלמת פליבה את דמי החכירה בגין הקרקע הסמוכה, ושעל בסיסם הבענו באותן שיחות את נכונותנו לשלם דמי חכירה ליורשים".

בטבע גם מדגישים כי החברה נקלעה לסכסוך הזה בעל כורחה. "טבע רואה בחומרה את השימוש הציני והלא ראוי אשר היורשים עושים בתקשורת כדי להציגה כמי שנאבקת, כביכול, בצאצאים של ניצולי שואה, רק כדי לפתור מחלוקת שעניינה האמיתי ערך קרקע ודמי חכירה", אומר עו"ד טולצ'ינסקי. "עם כל ההבנה של טבע לכאבם של היורשים, הם מנסים למעשה לדרוש מטבע פיצויים בגין מעשים שבוצעו לפני יותר מ־60 שנה ואשר בינם לבין טבע אין כל קשר".