צילום: תומר הדר

יומני היה קר: נסיעת מבחן ראשונה בסקודה יטי

רכב השטח החדש של סקודה עוד לא הגיע לארץ, אבל כתב "כלכליסט" לא התאפק מלטפס איתו את האלפים המושלגים, ולמצוא חיית שטח שפורצת את מגבלות העיצוב שהטילו במשך שנים בעלי הבית מפולקסווגן

01.02.2010, 12:50 | תומר הדר, שוויץ

מינוס תשע עשרה מעלות. באמצע הצהריים. נסו לרגע לדמיין כמה זה קר. צאו לרגע מן הראש המזרח־תיכוני, שבו טמפרטורת האפס המוחלט היתה בטיול ההוא לחרמון באמצע החורף, ונסו להבין את העוצמה של הנתון המקפיא הזה, מינוס תשע עשרה מעלות. בחרמון, אגב, היה אולי מינוס שלוש.

הדבר הראשון שמתחיל לכאוב, ממש ברגע שיוצאים מהמכונית המחוממת, זה הריאות. כל נשימה מכניסה לגוף אוויר קפוא. אחר כך האף מתחיל לדלוף. ואם לא ממהרים ומתחילים לזוז אז גם האצבעות ברגליים. יש כאב חיצוני, כמו אחרי שמקבלים מכה או כווייה. אפשר לשפשף את המקום, לשפוך עליו מים או למרוח משחה. ויש כאב פנימי בגלל הקור, כזה שמתנחל במפרקי האצבעות, ואותו אי אפשר לגרש. ראיתי פעם סרט על קבוצת ספורטאים שהמטוס שלהם התרסק על פסגה מושלגת בהרי האנדים. הם ניצבו בפני דילמה נוראית: האם לאכול את חבריהם לקבוצה כדי לשרוד, או לגווע ברעב. הספורטאים בסרט, שמבוסס על מקרה אמיתי לחלוטין, טרפו את חבריהם בתיאבון ושרדו כדי למכור את התסריט. לי יש שקית עם חטיפי אנרגיה שוויצריים, תרמוס קפה ריק ועיתונאי אחד שמלווה אותי. מתישהו ייגמרו החטיפים בשקית הקטנה וגם אנחנו נתחיל להיות רעבים. הוא בוהה בי ואני בוהה בו בחזרה. נקווה שהחטיפים יספיקו.

"פסגות קסומות של 4,000 מטר, קרחונים במרחק נגיעה, שמים בצבע כחול עמוק". אלו התיאורים באתר הרשמי של כפר הנופש סאאס פֶה - מלכודת תיירים בדמות כפר שוויצרי עתיק שצופה על עמק ציורי באלפים. התיאור הדביק, למרבה הצער, עושה עוול לנוף. במציאות הוא הרבה יותר יפה. וגם קפוא. נעליים דוחות מים, גרביים מיוחדים, גטקעס, שני מעילים, שום דבר אינו מצליח למנוע מהקור לעשות את דרכו במעלה שכבות הביגוד, הישר אל הצלעות.

המלווה שלי, צעיר צ'כי מנומנם במעיל של סקודה, מכוון אותי אל החניון שבכניסה לכפר הציורי כדי לאסוף את סקודה יטי שלי ליום של נהיגה ברחבי האלפים. אנחנו היחידים שפוסעים בין שביליו של הכפר הקפוא בשעה שבע בבוקר. למעלה אין שמים, רק מסך עננים לבן וסמיך על פסגות ההרים שמסביב. מלפנים אפשר לזהות חניון בעל תשע קומות. בסאאס פה אין בכלל מכוניות. התושבים לא רוצים, בגלל הזיהום. אז מי שבא במכונית חייב להשאיר אותה בחניון שבכניסה ולהמתין להגעתה של מכונית חשמלית קטנה או ללכת ברגל. גם המקומיים יודעים שלא כדאי ללכת ברגל. בייחוד לא באמצע ינואר.

יטי קרוי על שם איש שלג מיתולוגי מהרי ההימלאיה. היטי שלי דווקא בהרי שוויץ, בגוון חום בהיר. צבע טוב למקרה שאאבד בשלג ואצטרך להזמין חילוץ. יש לו מנוע דיזל שמפיק 110 כוחות סוס ותיבת הילוכים ידנית בעלת שש מהירויות. אך הנתונים האלה תופסים חשיבות משנית בלבד לעומת הנתון החשוב באמת: יש חימום למושבים. מבחוץ היטי נראה כמו סקודה רומסטר שעברה תהליך השבחה בסדנה של רכבי שטח, שם היא זכתה לצמיגים גדולים ולמרווח גחון נאה. מבפנים הוא מזכיר דווקא פולקסווגן גולף.

בין פולקסווגן, החברה־האם, ובין סקודה קיים כנראה הסכם שבשתיקה שלפיו סקודה לעולם לא תנסה לייצר מכונית שתתחרה ישירות בפולקסווגן. ואולם, נראה שהצוות שהיה אמון על ייצורו של רכב השטח האזרחי הראשון של סקודה אמר "עד כאן". וטוב שכך. מלבד החימום למושבים יש לסקודה תנוחת ישיבה מצוינת והרבה מקום. בתא המטען יש שרשראות שלג וסכין מיוחד לגירוד קרח. אני מבקש ומקבל עוד חטיף אנרגיה שוויצרי כדי שלא אצטרך לטרוף עוברי אורח.

היטי מניע במכה ראשונה אף על פי שהגחון שלו מכוסה בשכבה של קרח, מזכרת מהעיתונאים שנסעו בו אתמול. מד הטמפרטורה שבלוח המחוונים מהבהב: מינוס שבע עשרה מעלות. אני מבקש מהצ'כי לצלם. הוא מנסה אך נכשל. העדשה של המצלמה קפאה ומסרבת לצאת. הג'י.פי.אס דווקא פועל היטב. היעד שלי הוא זרמאט, כפר שוויצרי מנומנם למרגלות המטרהורן - אחת הפסגות הגבוהות באלפים. הכביש שיורד מסאאס פה לכיוון עמק סאסטאאל מתפתל בין קירות לבנים של שלג. פספוס קטן והחרטום החום של יטי יתאחד עם הקיר הבהיר והנוקשה. לפעמים הקיר נקטע על ידי ערימות של בולי עץ שממתינות לאיסוף. לעמק עצמו יש ריח מיוחד שחודר ליטי כשהחלון נפתח לחריץ דק: ריח קפוא של עץ שרוף שבוקע מארובותיהם של מאות בתי עץ הפזורים ברחבי העמק. ממול מגיחה מכונית סובארו אימפרזה בודדה. מישהו העז לקום יותר מוקדם ממני ונוסע לכיוון העיירה המנומנמת שלמעלה. כמעט כל המכוניות כאן הן מדגמי סובארו, בגלל ההנעה הכפולה.

נלחם באיתני הטבע

כדי לחצות את העמק רחב הידיים אני צריך לתפוס רכבת. לא סתם רכבת של אנשים, רכבת של מכוניות. הפטנט פשוט להפליט: רכבת רגילה לחלוטין שאליה רתומים עשרות קרונות שטוחים עוצרת בתחנות מיוחדות שבהן נהגי מכוניות מעלים את רכבם לקרון, ואז יכולים להתרווח בתוך המכונית ולקרוא עיתון במהירות של 100 קילומטרים בשעה בלי לשרוף טיפה של דלק, רק כמה יורו, עלותו של כרטיס רכבת. אחרי 10 דקות נסיעה אני נפרד מהרכבת ומתחיל לנסוע בכיוון הפסגה הגבוהה ביותר באלפים.

עכשיו יטי, איש השלג האיום, עושה תחרות עם רכבת אחרת: רכבת אדומה בקו הטראנס אלפיניסטי, ששועטת במהירות אדירה בכיוון המטרהורן. לרכבת יש מסילת ברזל מחוממת כדי למנוע את התכווצות פסי המתכת. לי יש אגם קפוא וזרוע פתיתי שלג שמשתרע לצד המסילה. נהג הקטר צופר ליטי החום שטס על המים הקפואים. יטי החום צופר בחזרה. בקצה האגם הקפוא עולים ענני אדים, מעיין חם. השלט אוסר על התקרבות. אני מרפה, אומר שלום לרכבת וממשיך בכיוון המטרהורן. בלימה חדה. יטי ממשיך. משיכה של בלם היד, יטי מסתובב, מבצע צלחת מושלמת, כמו רקדנית בלט. הילוך ראשון, פול גז. הילוך שני. אני בהילוך שישי והיטי עדיין לא זז, רק מתיז הרבה קרח.

ניסיון שני, הפעם עדין יותר. בלי גז. יטי סוף סוף זז. מסביב מתחיל לרדת שלג. בסרטים על האתלטים שאוכלים את חבריהם לקבוצה תמיד יש אגם קפוא ובקרח יש סדקים. אני מטה אוזן, לשמוע את הקרח נסדק. שום דבר לא קורה. אני יוצא מהרכב כדי להאזין שוב. עכשיו הקרח מרעיש - מנפילה פתאומית של 83 קילוגרמים עטופים בחמש שכבות שמחליקים ונופלים על אגם קפוא. אף אחד לא שומע. אין כאן כלב ברדיוס של עשרות קילומטרים. אני לא מוותר ומצליח לקום. האיטלקים קוראים לו פאסו דה סמפיונה. השוויצרים מכנים אותו סימפלון פאס. המהנדס ניקולא שראד, שסלל ב־1801 את הכביש המתפתל בין הפסגות המושלגות של האלפים האיטלקיים לבין האלפים של שוויץ, קרא לו לה סימפלון. הכביש הזה נסלל במקור עבור צבאו של נפוליאון, עבודה שנמשכה יותר מארבע שנים בתנאי קור קיצוניים. היום יש שם כביש מסודר. שעתיים של נסיעה מהירה עם היטי על הכביש הקפוא תביא אותי למילאנו. שעתיים נסיעה בכיוון ההפוך יביאו אותי לאינטרלאקן שבשוויץ.

הנאה כפולה באלפים

אירופה, אחרי הכל, לא כל כך גדולה. זה או זה, או שהיטי בעל ההנעה הכפולה מסוגל לנסוע ממש מהר בכבישים הנטושים והמושלגים. העמקים הלבנים, שמשתרעים על פני עשרות קילומטרים, מוגנים מפני העולם החיצון באמצעות שרשרת הרים שזרועים בקתות עץ. פסל ענק של ישו נטוע בשלג ופורש את ידיו בפסגת המעבר. השלג מגיע עד לברכיו של הצלוב, שגם ככה לא לובש הרבה. אנחנו גולשים במהירות לכיוון איטליה.

154 קילומטרים למילאנו. שוויץ מאחור. איטליה מלפנים. יטי חום ומלוכלך טס בכיוון צפון. כאן אף אחד לא שואל כמה מהר אתה נוסע, אף אחד לא חושב לזנק אל הנתיב השמאלי. אף אחד גם לא חושב לנסוע כל כך מהר כשבחוץ יורד שלג. ליטי אין בעיה. יש לו צמיגי שלג, הנעה כפולה, חצי מכל סולר ומעט מאוד זמן לתפוס טיסה. השדרן ברדיו מבשר על סערה שתסגור את כל שדות התעופה באיטליה לכמה ימים. התחלה של גל קור משתק שיגבה קורבנות ויופיע בכל מהדורות החדשות, גם בישראל. למחרת ראיתי בחדשות את שוויץ ואיטליה לפותות בסערת שלגים קשה. בישראל, כמו תמיד, היה חמסין.