ההבחנה בין פנטהאוז תל־אביבי לבית בנגב

לפני קצת יותר מחצי שנה ערך מינהל מקרקעי ישראל מסיבה מפוארת לרגל השקת מתחם בתי הטמפלרים בפרויקט שרונה בתל אביב. המסיבה כללה שחקנים ברוח המאה ה־19, קייטרניג גורמה ותזמורת ססגונית. אופי המסיבה, בה השתתפו יזמים ונכבדי העיר לא היה מקרי: במינהל טרחו לציין כי מעתה יתנהל הגוף הממשלתי כגוף עסקי שמטרתו להכניס לקופת המדינה כמה שיותר כסף.

אלא שמישהו שם למעלה התבלבל קצת, והחליט ליישם את התיאוריה הקפיטליסטית ביישובים שמשוועים לתנופת פיתוח מיידית רק כדי לשרוד. כך קרה, למשל, בקיבוץ דביר שבצפון הנגב, הסמוך ללהבים ולעיר הבדואית רהט. בקיבוץ זה עמד שווי הקרקע בהרחבה הקהילתית על כ־70 אלף שקל לחצי דונם. הפרויקט רשם הצלחה עצומה: כ־70 משפחות, מרביתן מהמרכז, נרשמו להרחבה והתכוונו לעבור להתגורר בנגב.

אלא שכמה פקידים "חרוצים" זיהו את התנועה דרומה כניסיון לבצע מחטף והקפיצו את המחיר למגרש ל־210 אלף שקל. התוצאה: כ־40 מהמשפחות הסירו את מועמדותן, והיזם שהתחייב על הבנייה נותר חסר אונים.

כך, למרות הרצון לחדש ולעדכן נהלים, נותר המינהל גוף שמתקשה להבחין בין רוכש פנטהאוז במתחם שרונה לבין משפחה עם שלושה ילדים ומשכנתה שרוצה לפתוח בחיים חדשים באחד היישובים בנגב או בגליל. במקום לסייע במעבר לפריפריה, מתייחס המינהל אל המשפחות כאל מי שבאו לעשוק את הקופה הציבורית, ועל גבן הכפוף גם ככה מנסים לעשות על הדרך עוד כמה שקלים.