ענתבי הלך, הליקויים נשארו

ניתן לקבוע בביטחון גמור כי כל משקיע שייכנס לאחד מאתרי האינטרנט של חברות הביטוח או בתי ההשקעות, בניסיון תמים לאתר את דו"ח מדיניות ההשקעה, ילך לאיבוד. כדי לגלות את הדו"ח המיוחל נדרשה שיחת טלפון מיוחדת לכל גוף, כדי לקבל הכוונה איפה בין שלל האינפורמציה באתר נמצא המידע המבוקש.

זה לא היה החזון שראה לנגד עיניו ידין ענתבי. המפקח על הביטוח, שסיים לאחרונה את תפקידו והיה האיש שחייב את המוסדיים לפרסם את מדיניות ההשקעה, רצה לראות את עמית החיסכון הפנסיוני ממתין בציפייה לסוף ינואר כדי להיכנס לאתרי החברות, ולאתר את המסמך שבו מפורטת הדרך בה הכסף שלו מושקע. בדרך זו אמור היה כל עמית להחליט לגבי העדפות הסיכון שלו, על הגוף שינהל את כספו, מהי אסטרטגיית ההשקעה המתאימה לתפיסת עולמו ועוד.

לא מעט בעיות

אולם, בפועל, רוב החוסכים הרי לא יטרחו להציץ בדו"ח מדיניות ההשקעה, ואלה שכן יעשו זאת, לא באמת יעבירו את החיסכון שלהם לגוף מתחרה. הפרוצדורה מתישה מדי, כאב הראש גדול מדי ובביטוחי המנהלים הישנים זו בכלל לא אופציה - וזאת לנוכח התנאים המיטיבים שהם כוללים.

לגופו של עניין, לדו"חות שפרסמו המוסדיים כמה רעות חולות: טווח הסטייה הרחב (שאישר האוצר) מאפשר לגופים לסטות ממדיניות ההשקעה המוצהרת מבלי שלחוסכים יש אפשרות לשנות את הדברים.

חוסר הפירוט של הדו"ח עלול להטעות. משקיע שמקבל מידע על שיעור החשיפה של הגוף לאפיק השקעה מסוים, לא יודע באיזה ני"ע מדובר בפועל, מה הדירוג שלו (אם מדובר באג"ח), מה שיעור התנודתיות שלו (אם מדובר במניה) ועוד.

עניין שלישי הוא חוסר היכולת להשוות. כל אחד מהם בחר להציג את מדיניותו באופן שונה. גופים מסוימים פיצלו בין השקעה במניות בחו"ל להשקעה בארץ, אחרים בחרו שלא. גופים מסוימים איחדו בין אפיקי השקעה אלטרנטיביים ומזומן, בעוד שאחרים ייחסו לכל אחד רובריקה נפרדת. מאוד יצירתי, אך כלל לא נוח עבור המשקיע.

מקומו של מנהל ההשקעות הבודד

אולם, נדמה כי מעבר לפספוס המטרה העיקרית, לפרסום מדיניות ההשקעה עלולות להיות השלכות משמעותיות יותר על השוק. הבעיה טמונה בדרישה לדווח למשקיעים בכל מקרה של סטייה מהמדיניות. בעידן שבו המידע המועבר לעמיתים זולג מיד לתקשורת, ומשם לכלל השוק, חשיפתו עשויה לייצר גלי הדף שימנעו מהגוף המוסדי הגדול לשנות מהותית את מדיניות ההשקעות שלו. לדוגמה, אם ענת לוין, מנהלת ההשקעות הראשית של מגדל, שאחראית לכ־53 מיליארד שקל, מחליטה לשנות את הפוזיציה המנייתית שלה ולהפחיתה מ־39% לרמה של 20% כי היא חוששת מירידה בשוק המניות, היא עצמה עלולה לגרום למפולת בשוק. מה יעשה המשקיע שישמע כי הגוף המוסדי הגדול בישראל הולך להיפטר מסחורה בהיקף של מיליארדים? כנראה ימכור, וכך יעשו גם שאר הסוחרים.

המצב שנוצר כמובן מסוכן, וזה עוד לפני שהזכרנו שגופים גדולים שכאלה פשוט לא יוכלו לבצע שינויים שלדעתם אמורים לשרת את הפנסיה של כולנו. השלב הבא הוא אובדן היתרון היחסי של מנהל ההשקעות הבודד ותופעת העדר שתתגלה במלוא הדרה גם בניהול כספי הפנסיה.