אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
הון אנושי: הרשת החברתית של השבוע צילום: עמית שעל

הון אנושי: הרשת החברתית של השבוע

מספר האורחים בערב הגאלה של מוזיאון העיצוב בחולון היה כפול מהמתוכנן: היה צפוף, לא היתה חניה ולא היה מספיק אוכל

04.02.2010, 10:47 | ארי ליבסקר

כרטיס הכניסה לערב הגאלה של מוזיאון העיצוב בחולון היה סיכה של המבנה הייחודי, ספירלת המתכת של המעצב רון ארד שהזכירה לי את הגוגנהיים בבילבאו. אבל עוד לפני הכניסה הסתובבו הארכיטקט אילן פיבקו והמעצב יהושע קסטיאל, בחיפוש ארוך אחר חניה. עיצוב יש בשפע, חניה אין.

איזי בורוביץ' איש הכנפיים וצבי ימיני איש הפלסטיק הביעו שניהם התפעלות יתרה ממונומנט המתכת החלוד, ואף נימה של ביקורת לא נשמעה. רחל תורג'מן, מצדה, לא הרחיבה על המבנה. האשה שמאחורי דו"ח תורג'מן של הרשות השנייה והיועצת של עמיר פרץ לשעבר אמרה שהיא מכירה את כל עובדי "כלכליסט" בשמותיהם, אבל אותי לא הכירה. חמקתי ממנה אל הבר, שבו הגישו רק כוסות מים; כל גביעי היין, מתברר, נגמרו. על כוס מים פגשתי את דוד פורר מניאופארם, שידע לספר כי "בחו"ל מאוד מחבבים את המבנה, מגדירים אותו הישג אדריכלי".

מיכל ודוד פורר, צילום: עמית שעל מיכל ודוד פורר | צילום: עמית שעל מיכל ודוד פורר, צילום: עמית שעל

הכניסה להישג האדריכלי עצמו היתה דרך מסדרון צר מדי. מישהו זרק לתוך החלל שמסדרונות צרים כאלה אסור לבנות במדינה של יהודים, גם אם עברו כבר כמעט 70 שנה.

גם ליגאל אהובי היה קשה. "אני לחוץ במקומות המוניים, טוב לי רק בשיחות של אחד על אחד", הוא אמר כשכבר הגיע לחלל העליון של המוזיאון, והסביר שבכל זאת הגיע, כי הוא חבר של רון ארד.

במרכז אותו חלל הוצב בר שבו הוגש מזון מולקולרי, כולל ברד לבן שנראה כמו קרח יבש. עמירם בירם מבריטיש ישראל ואשתו לא היססו, לקחו כף גדושה, המתינו רגע וראו איך מפיתויהם יוצא עשן לבן. על התפריט היה אחראי השף ניר צוק, שלא הפסיק להתלונן. מספר האורחים בגאלה, הוא חזר ואמר, כפול ממה שסוכם איתו, ולכן אין מספיק אוכל. בלי חניה, בלי יין, בלי אוכל ועם צפיפות גדולה, נהיה לי כבד מדי. למזלי פגשתי את מנכ"ל נגב קרמיקה אבי מוטולה, שהכריז: "יש לי סקופ עיתונאי שירעיד את המדיה, ידיעה שטרם נחשפה: רון ארד בעצמו יעצב לנו סדרה של אריחים לשירותים ולאמבטיה".

פניתי לקבל חוות דעת על פועלו של רון ארד משרת התרבות לימור לבנת. "איך התרשמת מהבניין?", שאלתי. "לא ראיתי אותו מבחוץ", אמרה השרה, "ולא טיילתי בו. הכניסו אותי דרך מסדרון, ועכשיו אני מוקפת בשומרי הראש, אז אין לי דעה". אמרתי לה שפואד בן אליעזר דווקא נכנס דרך השער הראשי בלי בעיה, והיא השיבה: "טוב נו, פואד". נאלצתי להסכים. לבנת הללה את עיריית חולון ואת הצלחתה של העיר. בדרך החוצה פגשתי את שלום זיידלר מויסוצקי, שאמר גם הוא נחרצות ש"חולון זה סיפור הצלחה. אם פעם היה לעיר דימוי של אתה יודע מה...". "חוב"תים", אני אומר. "את זה אתה אמרת".

גבי רוטר ואבי קנת, צילום: איציק בירן גבי רוטר ואבי קנת | צילום: איציק בירן גבי רוטר ואבי קנת, צילום: איציק בירן

ואמנם, הערב משך תמהיל מוצלח של בכירי המשק, אמנים וברנז'אים תל־אביבים. פוסט־ציונים שזוכים לטוקבקים של "עוכרי ישראל" התערבבו עם בעלי הון שנעטפים בהערצת המצליחים והעשירים. הבמאי עמוס גיתאי וחרש התרבות חיים דעואל לוסקי לצד אביב גלעדי, נער הזוהר אדם הורוביץ ניצב גאה כמו מגדל ליד אלפרד אקירוב. רק את תושבי חולון לא ממש ראו שם. הצלחה היא הצלחה, אבל איפה החוב"תים?

לכתבות נוספות במוסף "כלכליסט" לחצו כאן

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות