ירושלים של מטה

זה שש שנים אני חי בירושלים, אחרי שאת כל ילדותי העברתי באזור גוש דן. שש שנים בלבד, אבל כבר בתקופה הזו התרגלתי להלך הרוח הירושלמי. זה שמתעקש לבוז לתל־אביבים שעולים מדי חורף לעיר ובוהים במקומיים משל היו דגים באקווריום.

ובזמן שאנשי המרכז מחפשים פתיתי שלג להצטלם לידם ואחר כך ממהרים למסעדת גורמה בלב שוק מחנה יהודה, אנחנו נשארים נאמנים לפינות החבויות שלנו.

לקנות רוגעלך ביום שישי לא בקונדיטוריית מרציפן, אלא במאפיית חבה בצד השני של השוק; לאכול מנת פלאפל באשתנור בדוכן התימני ליד מגרש הרוסים, ולא בדוכן המצועצע שבכניסה לשוק; להתענג על הבורקס הטורקי מול בניין כלל במקום על מנה ב־150 שקל בארקדיה; לאכול באמצע הלילה ובעמידה ופל בלגי עם קרם ערמונים וקינמון בחגיגה של באבט, במקום עוד סופלה משועמם באחת ממסעדות העיר.

על פי רוב ירושלים נדמית לתל־אביבים כצעצוע לא שווה במיוחד. עיר נשכחת, מעבר להרי החושך. מין מקום כזה שצריך לעלות בשביל להגיע אליו. ומשום שעלייה היא פעולה הכרוכה במאמץ, רצוי שהתמורה תהיה ראויה. לכן נדמה שבשנים האחרונות מנסה ירושלים יותר ויותר להוכיח לשוכני השפלה כי היא מעוטרת שכיות חמדה, כאלה שמצדיקות לשפוך 1,200 שקל לזוג ללילה במלון ממילא. ומהן אותן שכיות חמדה? קניון חדש ויוקרתי מול החומות, החנות הראשונה של גאפ בישראל, מלון בוטיק מול תחנת הרכבת הישנה, פאבים בעלי צביון תל־אביבי למהדרין בלב העיר, ובקרוב (אולי) גם הוולדורף אסטוריה. אה, וגשר המיתרים.

שיר השוק

אבל ירושלים היא לא אף אחד מאלה. ובשביל אלה מוטב שלא לנסוע שעה לכל כיוון. כי ירושלים היא סרט בלב סמדר בערב שישי עם בירה בכוס פלסטיק ופופקורן מלוח מדי; היא רביצה בבית קפה סתמי בעמק רפאים בשעת צהריים; היא שעת בין־ערביים באמפיתיאטרון בהר הצופים או בתצפית בכניסה לבית הקברות בהר הזיתים; היא בית ש"י עגנון ובית אליעזר בן יהודה; היא הרחובות השלווים מחופי העצים של בית הכרם הישנה; ומעל הכל - היא שוק מחנה יהודה ביום שישי. אבל לא סלט אנדיב במחניודה, אלא קילו עגבניות בשני שקל ו־30 ושקית של לחמניות שעכשיו יצאו מהטאבון.