דו"ח טכנולוגי: במלחמת הספרים הדיגיטליים, רק הפיראטים ניצחו

ניצחון מידאס של מקמילן

על פי המיתולוגיה היוונית, היה מלך לא לגמרי חכם בשם מידאס, שביקש מהאלים בקשה אחת: שכל דבר שהוא ייגע בו יהפוך לזהב. מאחר שהאלים היוונים, בפרפרזה על מארק טוויין, הם בני כלבה מרושעים, הם נענו לבקשתו. מידאס גווע ברעב, משום שכל מאכל או משקה בו נגע הפך לזהב – שכידוע, חסרונו הבולט הוא שקשה לעכל אותו. פירוס היה מלך באפירוס, חור בלתי מתורבת שהיום נמצא כמדומני באלבניה, שנחשב לגדול הגנרלים של העידן ההלניסטי. זה לא עזר לו מול הרומאים; הוא ניצח, אבל האבידות היו כה קשות, שהוא הפטיר "עוד ניצחון כזה, ואבדנו". הוא זה שהותיר לנו את הביטוי "ניצחון פירוס", כלומר כזה שהמחיר שלו היה גבוה הרבה יותר מדי.

"ניצחון מידאס" הוא השם הראוי להצלחתה של הוצאת הספרים מקמילן לכפות על אמזון נסיגה ממחיר של 9.99 דולרים לספר דיגיטלי בחנות המקוונת לקינדל. מעתה, ספרי מקמילן יימכרו במחיר שינוע בין 12.99 ל-14.99 דולר. ומאחר שמקמילן הצליחה לכופף את זרועה של אמזון, עוד הוצאות ספרים הולכות בעקבותיה. הן מתארות את זה כ"ניצחון לסופרים" דווקא.

פול קאר, המחונן והמשעשע שבכותבי הבלוג טקראנץ', נכנס ראש בראש עם הטענה הזו. הוא אומר שהמהלך של מקמילן מחזיר את הוצאות הספרים לימים שבהם מחירו של ספר היה קבוע ואי אפשר היה להתחרות בתחום. מילא זה: הוצאות הספרים לא חושבות שני צעדים קדימה. חלק גדול מהכנסותיהן עדיין נובע מספרים בכריכה קשה. חלק גדול מקוני הספרים הדיגיטליים הם מי שנהגו לקנות כריכות קשות. הם רוצים את הספרים שלהם במחיר סביר, והם לא רואים שום סיבה לשלם מחיר גבוה רק משום שמהדורת הכריכה הקשה עולה יותר.

מאחר וכבר יש בידיהם מכשיר ספר אלקטרוני, הסיכוי שהם ישובו לקנות ספרים בכריכה קשה מפני שמחיר המהדורה הדיגיטלית עלה, נמוך. הרבה יותר סביר שהם יפנו לפיראטיות. אחרי הכל, יש להם את הכלי הטכני. ספרים דיגיטליים לא מוגבלים יותר למחשב.

התוצאה של הצלחתה של מקמילן, בקצרה, תהיה שוות ערך לניסיון לאכול זהב. המחיר יהיה גבוה יותר, אבל לא ניתן יהיה לממש אותו. ומקמילן עשתה את הצעד הראשון באותה הדרך שתעשיית המוזיקה פוסעת בה כבר יותר מעשור, מאז ימי נאפסטר.

ונעבור לעוד אחד מקרבות המאסף של הדפוס.

מרדוק נגד רוסבריג'ר

ישנם כיום שני מודלים עסקיים לתעשיית העיתונות: האחת, לגבות עליה כסף; האחרת, להימנע מדמי מנוי ולחיות מפרסומות. את הראשונה מייצג למרבה הצער איל התקשורת האוסטרלי רופרט מרדוק, את השנייה עורך הגרדיאן אלן רוסבריג'ר; האחרון הפך את עיתונו לאימפריה דיגיטלית גלובלית, מנותקת משורשיו של הגרדיאן ההיסטורי, שהם בעיר מנצ'סטר. שניהם מתעבים זה את זה נמרצות.

רוסבריג'ר צלף לאחרונה במרדוק, בציינו שהאחרון "קיצץ בחוסר מעצורים את מחירי העיתונים שלו, אל מתחת לקו העלות, כדי לזכות בקוראים או לחסל את התחרות. מדובר באותו רופרט מרדוק שדורש כעת שהקורא ישלם סכום הגון עבור תוכן – בדפוס או ברשת".

אף על פי שרוסבריג'ר צודק לגבי מרדוק, יש שתי בעיות בטיעון שלו: ראשית, אי אפשר לחיות מפרסומות בלבד ברשת. המשבר הכלכלי הוכיח את זה. שנית, בניגוד למרדוק, שצריך להראות לבעלי המניות שלו רווח או לפחות אי-הפסד, רוסבריג'ר מנהל עיתון שנתמך על ידי קרן שלא למטרת רווח; הוא כבר הודה שהעיתון מפסיד. לרוב בעלי העיתונים אין לוקסוס כזה. מרדוק, עד כמה שזה לא סימפטי, ינצח – או, כמו במקרה של מקמילן, ינסה לתפוס מרובה ויוריד את כל התחום ביגון שאולה.

 

צרכנים קטנים

 

שולמית אלוני סיפרה בשעתו שזבולון המר התעקש, במהלך הוויכוחים הגדולים על החינוך, שילדים חילונים יקבלו חינוך דתי – קוראים לזה "ממלכתי" בימינו, עם המון דגש על "חגי ישראל" – לפחות עד גיל שבע. הוא ידע למה, היא ציינה: הישועים גילו מזמן שילד שקיבל חינוך מסוים עד גיל שבע, כבר לא יסטה ממנו. לא בלי משבר אישי גדול.

הישועים ותלמידיהם המקומיים לא היחידים שעלו על הפטנט. חברת סליקת אשראי חדשה, kwedit שמה, יודעת היטב שאם תלמד ילדים להוציא כסף מיד, בלי לחשוב על זה, הם יהיו לה לקוחות נאמנים גם כשיתבגרו. הבעיה הבולטת היא שלילדים אין כרטיסי אשראי, והם צריכים לקבל את אישור ההורים כדי לבצע את קנייה אימפולסיבית, או להפוך לעבריינים צעירים.

Kwedit מצאה פתרון: היא נותנת לילדים קוד. עם הקוד הזה הם הולכים לחנות סבן-אילבן הסמוכה – יש כאלה כמעט בכל פינה – ונותנים למוכר כסף מזומן. המוכר מקיש את הקוד למכונת אשראי, והילדים – שאולי שילמו באמצעות דמי הכיס שלהם – זוכים במוצר שרצו.

מה המוצר? בדרך כלל טובין וירטואליים, כלומר כמה פיקסלים שנותנים להם יתרון במשחקי מחשב או מעונקים כמתנות לחברים ברשתות החברתיות. חלק ממשחקי המחשב הם מלכודת כספים: כדי להצליח, צריך לרכוש טובין כאלה. הם זולים מאוד, בדרך כלל, אבל מדובר בסכומים מצטברים. במהלך 2009, מציין הניו יורק טיימס, הוציאו האמריקאים יותר ממיליארד דולר עבור טובין וירטואליים – כמעט פי שניים מהסכום שהוציאו ב-2008.

והסוחר הנבון יודע שיש להשקיע בלקוחות כשהם קטנים.

אייפד? לא, תודה

 

קצת שמחה לאיד עוד לא הרגה אף אחד: אחרי שאפל שיחקה בעצבים של כתבי הטכנולוגיה במשך חודשים לקראת השקת המכשיר המיתולוגי החדש שלה, בשמועות ושמועות נגד, מסתבר שהיא לא מסוגלת להתמודד עם מפלצת הבאזז שיצרה בעצמה. כך עולה מנתוני חברת סקר הקניות Retrovo.

כזכור, סטיב ג'ובס הציג את האייפד ב-27 בינואר. קודם לכן, 26% מהאנשים ששמעו על האייפד – כלומר, על גל השמועות העצום - אמרו שהם לא רוצים כזה. עם הצגתו של הגאדג'ט, מספר האנשים שאמרו שאינם רוצים בו הוכפל ל-52%.

כלומר, ברגע שהיצור המיתולוגי קרם עור וגידים, רוב האוכלוסייה אמר "לא, תודה". יתר על כן, קודם להשקה, 49% מהנשאלים אמרו שאינם צריכים אייפד; עם ההשקה, המספר עלה ל-61%. 59% מהנשאלים גם אמרו שהם לא יהיו מוכנים לשלם תוספת של 130 דולר כדי לזכות בשירות – המקובל למדי היום – של חיבור לרשת הדור השלישי.

קצרצרים

ותיקי הרשת הישראלית – לא מנומס לקרוא להם דינוזאורים – זוכרים ודאי (אלה מהם שטרם לקו באלצהיימר) את מלחמת הפליים המיתולוגית שמטרתה היתה לקבוע מי משני גיימרים מזדקנים הוא שחקן Doom גרוע יותר. זה היה לפני 15 שנים, והמשחק נערך באמצעות מודם מהדור שלא רק ידע את יוסף, אלא גם חיתל אותו ועשה לו בייביסיטר. בנימה נוסטלגית זו, ראוי לציין שגיימרים ותיקים בארה"ב בוכים מרה, יען כי מסתבר שעם כל הניסיון שלהם, הצעירים פשוט הרבה יותר טובים. הכותרת של המאמר המדכא במגזין Wired אומרת הכל: "משחקי הירי של המאה ה-21 – לא ארץ לזקנים". השחקן המבוגר ביותר ב-Major League Gaming ידוע בכינויו "סבא וולש". הוא בן 25.

משטרת סין טוענת שהיא סגרה את "מחנה האימונים" להאקרים – אתר, הכוונה – הגדול ביותר בדיקטטורה. היא גם טוענת שהיא עצרה שלושה. על פי הדיווח, האתר סיפק אימונים ל-12,000 האקרים סינים, ובאמצעות סגירת האתר סין מנסה להראות לעולם שהיא אינה עומדת מאחורי הפריצות לגוגל והשאר. הבעיה של המסכנים שנעצרו, אם הם אכן נעצרו, היא שסין היא לא הרשות הפלסטינית או ישראל – כלומר, היא לא מאמינה במעצרים עם קריצת עין. מי שהלך לגולאג, הלך לשם לשנים ארוכות.

גוגל, מאחוריך: שורה של חברות סלולר אירופיות עומדות להוציא בקרוב מכשיר אנדרואיד שמשתמש באותה מערכת הפעלה כמו הנקסוס, באותה מצלמה, באותו צג מגע, ובמעבד מהיר יותר מזה של האייפון – ולמכור אותו ב-100 דולר פחות. קוטל-הנקסוס בפוטנציה מכונה בראבו, והנקסוס לא צריך להוות תחרות קשה מדי – על פי הערכת טקראנץ', הוא מכר רק 80,000 יחידות בחודש הראשון להשקתו.

מצד שני, יכול להיות שמכירות הנקסוס יקבלו תמרוץ ניכר: לינוס טורוואלדז, המכור בחוגי גיקים ברחבי העולם כממציא של מערכת ההפעלה הקטנה והאמיצה לינוקס, כתב לאחרונה בבלוג שלו שהנקסוס הוא פחות או יותר הסלולר הראשון שהוא לא שנא, והוא ניסה כבר כמה סמארטפונים מבוססי לינוקס, ביניהם הגוגלפון הראשון, ה-G1.

ספקית הרשת והסלולר ורייזון כנראה מחפשת קצת הרפתקאות בחיים, כי לאחרונה היא החלה לחסום את אתר הנודניקים והילדים המשועממים 4chan. בפעם האחרונה שספקית רשת בעטה בקן הצרעות הזה – זו היתה AT&T – זה היה בגלל שפורצ'אן יזמה התקפת DDOS עליה. נראה מה יהיה עכשיו.

• "דו"ח טכנולוגי" בכל יום בתיבת המייל שלכם. להרשמה לניוזלטר לחצו כאן (ובחרו בתיבה החמישית)
• לטורים הקודמים של "דו"ח טכנולוגי" - dailytech.calcalist.co.il.
• ל-RSS של "דו"ח טכנולוגי"