צילום: עמית שעל
חקר ביצועים: גיליון הערכה שבועי
רונית קן מוכיחה שיש לה אומץ, בועז צ'צ'יק עתיד לשלם את מחיר הצדקנות האמריקנית, נוחי דנקנר מוכיח שמידאס הוא לא ונתניהו שוב מפריח בלונים
קן בלי אלוהים
לקח לרונית קן שלוש שנים להוריד למטה את הגבות שהורמו כשמונתה לממונה על הגבלים עסקיים, עם ריח של מינוי פוליטי ובלי קשרים כמו של יורם טורבוביץ', כריזמה כמו של דרור שטרום או הבנה משפטית כשל דוד תדמור, קודמיה בתפקיד. בשנה החולפת, ובעיקר בשבועות האחרונים, היא הצליחה להוכיח מה כן יש לה - אומץ. כעת, עם כתב האישום נגד מנכ"ל שופרסל אפי רוזנהויז, ברור שהיא לא עושה חשבון לאף אחד. גם המתנגדים שלה מודים היום: היא הפכה את רשות ההגבלים לגוף נשכני מאי פעם, שמאיים על בכירי המשק. אולי זו דווקא העובדה שאינה עורכת דין, כזו שכבר מתכננת ג'וב עתידי בשוק הפרטי, שנותנת לה את החופש הזה.
נעמה סיקולר
צ'צ'יק קורבן ההתחסדות
מנכ"ל ויזה כאל בועז צ'צ'יק עומד לשלם את מחיר הצדקנות האמריקאית. האומה המתחסדת כבר חיבקה בחום את האינטרנט, את ההימורים ואת הפורנו. אבל כעת מתברר שהתמכרה קצת יותר מדי, וערכי המשפחה והמסורת הרימו ראש.
אזרחי ארצות הברית עדיין יכולים לגלוש להנאתם באתרי פורנו והימורים, אבל את התשלום הם מתבקשים שלא לעשות באמצעות כרטיסי אשראי של חברות מכובדות כגון ויזה או מסטרקארד. אם אתם חייבים, אומרים להם, סעו לווגאס. החיובים משם נקיים יותר. ומה בישראל? מה היחס שלנו לאתרים ה"בעייתיים" ואיך כדאי לשלם בעבור השימוש בהם? עדיין מחכים לתשובה מאמריקה.
סופי שולמן
מיליארדר אלמוני שובר שיאים
"האיש ההולך", פסל הברונזה האלמותי של אלברטו ג'קומטי, עורר אצלי תמיד רגשות עזים. אני מודה שהתמלאתי קנאה במיליארדר האלמוני שרכש אותו השבוע תמורת 104 מיליון דולר. הדיווחים על העסקה הדרמטית - שמונה דקות מסחררות של מכירה פומבית בסותביס הלונדוני - ערערו אצלי, שוב, את ההחלטה לא להיות מיליארדר,
אלמוני או לא. הייתי שמח להציב את ג'קומטי בסלון שלי. ואגב, גם את "נער עם מקטרת" של פיקאסו, השיא הקודם, הייתי מוכן ברצון לתלות בבית. ואף על פי כן, ובלי לפגוע בערכה הנשגב של האמנות בחיינו, חס וחלילה, אני מבקש לשאול את המיליארדר האלמוני והמיליארדרים באשר הם: אולי בכל זאת ראוי להשקיע את העושר שצברתם כך או אחרת במטרות קצת יותר משעממות - סיוע לאנשים במצוקה, נכים, מוגבלים. העולם הזה, כידוע, מתחלק למעט מיליארדרים מצד אחד, ומיליארדי בני אדם שגורלם המר לא מאפשר להם אפילו לשמוע על יופיו של "האיש ההולך".
יואל אסתרון
יגרמן מספק שיעור חשוב
שמונה שנים חלפו מאז שקבוצת ההשקעות ההרפתקנית, שלא לומר הזויה, של פלד־גבעוני קרסה והותירה חוב של 800 מיליון שקל.
מאז הספקנו לשרוד את המשבר, השווקים השתכללו, השחקנים למדו לקח. או שלא? טל יגרמן הקסים בזמנו אנשי עסקים מתוחכמים ואישי ציבור מכובדים - לרבות מפכ"ל המשטרה לשעבר רפי פלד - שהסתנוורו מהבטחותיו למיליונים קלים. הבנקים, מצדם, הסתנוורו מהשמות והעניקו אשראי בסכומים בלתי נתפסים ובקלות מבהילה. כולם יכלו לגלות ברגע שיגרמן הספיק להסתבך עוד קודם, אבל באווירת ההתעשרות הקלה ששררה אז הם העדיפו לא לעשות זאת. לכן יגרמן, והעדות המרתקת שהחל לפרוס השבוע בבית המשפט, מזכירים לנו שטבע האדם חזק מכל משבר. אפשר להתכונן לנפילה הבאה.
גלית חמי
דנקנר הוא לא מידאס
כתר אחרי כתר כבר נקשרו לראשו של נוחי דנקנר. משבר כלכלי? הוא חזה אותו. התאוששות בבורסה? הוא הריח אותה לפני כולם. ניצול הזדמנויות? בתוך שעה הוא על המטוס הפרטי בדרך לחתימה. אלא שלשר ההיסטוריה, כידוע, יש חוש הומור מעוות. רגע אחרי שדנקנר התברך בהשקעה המוצלחת בקרדיט סוויס והציג רווחים של מיליארדי שקלים, על הנייר, הוא הודיע על הגדלת את ההשקעה. הפעם הוא נפל: בשבועות האחרונים מוחק הבנק בעקביות את הרווח של דנקנר. מחר כמובן הכל יכול להתהפך, ודנקנר ינסוק. אבל עד אז הוא, וכולנו, צריכים להפגין קצת ענווה ובעיקר לזכור שמידאס הוא לא. מקסימום משקיע עם מזל.
עידן גרינבאום
גושן לוקח ת'זמן
ידו הארוכה של זוהר גושן הגיעה השבוע לרוסיה, חודש וחצי אחרי שנסע בעצמו לרומניה. מה ייצא מהגיחות המתוקשרות הללו? ברומניה אולי תצליח הרשות למצוא כמה דגי רקק שעשו עסקאות סיבוביות, וגם ברוסיה המקסימום שתוכל לעשות הוא לסמן וי. במאי 2007 גייסה אפריקה ישראל 1.4 מיליארד דולר, לפי שווי מנופח של 7.3 מיליארד וכשכל מה שהיה לה להציע למשקיעים היה חלומות גדולים על השוק הרוסי.
בדצמבר 2008 אפריקה כבר היתה אפופה סימני שאלה מבהילים. גושן ישב בכיסאו, הרחק מרוסיה. באפריל 2009, כשאפריקה דיווחה על ירידת שווי הנכסים שם, ובקיץ החולף, כשהודיעה שלא תעמוד בהתחייבויות האג"ח, הוא עדיין לא הזמין כרטיס. רק עכשיו, משום מה, נזכר לבדוק את ההתאמה בין מריחות השווי למציאות. חבל שהמציאות, והכסף איתה, כבר זזו הלאה.
גולן פרידנפלד
צוקרברג לא חייב לכם כלום
שירות האימייל המתוכנן של פייסבוק מדאיג, בצדק, את כל השחקנים במגרש. יש לפייסבוק 400 מיליון לקוחות פעילים מאוד, שגם ככה מתקשרים ביניהם רוב הזמן דרך האתר; מנכ"ל צעיר, מארק צוקרברג, שלא חייב לרדוף אחרי דו"חות רבעוניים; ובכירים לשעבר מגוגל, שאחד מהם פיתח את ג'ימייל בעצמו. אם תצליח פייסבוק למשוך אפילו חצי ממשתמשיה למייל, היא תעבור את ג'ימייל. אם החצי השני יבוא גם, היא תעקוף את הוטמייל ותהפוך לשירות הדואר הפופולרי בעולם. מה רע בזה? כלום, אלא אם אכפת לכם משריד הפרטיות האחרון שלכם ברשת. לפייסבוק, מעידה ההיסטוריה הקצרה של החברה, ממש לא אכפת. והיא גם לא צריכה אתכם, החוששים. מספיקים לה החברים שלכם, כי לכל מייל יש שני צדדים.
אורן הוברמן
נתניהו מפריח בלונים
לראש הממשלה שלנו, לא נעים לומר, יש כנראה איזה אי־שקט פאלי. אחרת קשה להסביר את ההתעקשות שלו לנסות למתוח, שוב ושוב, מסילת ברזל ארוכה, עד לאילת, שרוב הגורמים המקצועיים טוענים שאין לה שום הצדקה כלכלית. וחוץ מזה, בכל פעם שבנימין נתניהו מפרסם את התוכנית הזו, כפי שעשה כבר ב־2003, יש איש אחד שיושב במשרדו ומגחך בהנאה. זהו בונדי לבנת, הידיד הישן והבוס החדש של אהוד אולמרט, שמחזיק בצי אדיר של משאיות - ולא מתכוון לתת לרכבת מטענים לאילת לגזול לו את הפרנסה. בונדי לא ייתן לזה לקרות, וגם ביבי יודע זאת. מה שלא מפריע לו לתפוס עוד כותרת בעיתון.
שאול אמסטרדמסקי
לכתבות נוספות במוסף "כלכליסט" לחצו כאן
תגובה אחת לכתיבת תגובה