השבוע: יורדים ומשפיעים

יו"ר הכנסת החליט השבוע להעניק לחברי הכנסת, שנופלים מהרגליים מעומס עבודה, הטבה קבועה: טיסה בביזנס, שמחירה כמעט כפול ממחיר טיסה רגילה. העובדה שריבלין לא חמל על כספי הציבור ועל תקציב המדינה המתכלה, מעציבה אך לא בהכרח מפתיעה. ריבלין חלם כנראה בלילה שהכנסת עשתה אקזיט מוצלח, ועם ההצלחה הפנטסטית שהוביל כמנכ"ל הוא בחר בנדיבותו לפנק את העובדים. בעודי מקלידה שורות אלה יו"ר הכנסת התעורר, ולתדהמתו גילה שהוא ראובן ריבלין ולא יוסי ורדי. שאלתי את עצמי, האם ריבלין התקפל או ששם לבו לחוסר ההיגיון שבהחלטתו?

חברי הכנסת במחלקת העסקים המחויטת יזכו לפינוקים מהפרסר, אך יאבדו את חדוות הטיסה ואת הקרבה הבלתי אמצעית לעם. שהרי רק במחלקת תיירים חבר כנסת זוכה לחוש את הבל פיותיהם של בוחריו לאחר שאכלו עוף או בקר.

רק במחלקת תיירים הוא יכול לעמוד בגרביים בתור לשירותים הקומפקטיים, ולהתבשם מהסיבה לכאב הבטן הלאומי. היכן, אם לא במחלקת התיירים, יזכה חבר הכנסת לשמוע את קהל הבוחרים מודה במחיאות כפיים נרגשות לראש הממשלה של המטוס על הנחיתה המוצלחת?

ועוד לא דיברנו על חברי הכנסת שייסעו בקרוב לבקר את בוחריהם הפוטנציאליים בתפוצות.

אלה שכונו בפי יצחק רבין נפולת של נמושות, או פסולת נושרת, בתרגום לעולם התוכן של מפעלי התעשייה שלפני עידן המיחזור. אף שהייתי צעירה אז, היה לי רושם שרבין, בעל האופי הג'ינג'י, אולי מעט הגזים. גם מי שנולד בארץ יכול לבחור היכן הוא רוצה לחיות ללא צורך להתנצל, כך גיבשתי את דעתי בחלוף השנים.

עם זאת, וללא קשר, אחרי שליברמן בחסותו של ביבי חרחר בסוף השבוע שעבר מלחמה בצפון והגדיר אותי ואת שכמותי "היסטריה", נלחצתי. הילדים של חברותיי ההיסטריות משרתים כלוחמים בצבא. בוריס, ששב להשתקע במוסקבה, וקובי, שמתגורר 27 שנים בלוס אנג'לס, עוד יעודדו את ליברמן את ביבי לשלוח את הילדים האלה לסלק את משפחת אסד מהשלטון.

הצעות החוק של ראש הממשלה ושל שר החוץ מוכיחות איזו דרך עברנו מימיו של יצחק רבין ועד עידן בנימין נתניהו, שטופח על שכמם של היורדים ורואה בהם תושבי ספר לגיטימיים של מדינת ישראל. עיני אינה צרה בקובי ובבוריס, שינגבו בתפוצות חומוס מהארץ ויתחברו משם לערוצים הישראליים. אבל שלא יבלבלו את המוח. הזכות לקבוע מה יעלה בגורלנו היא שלנו, של מי שחי כאן ועכשיו, תורם ומשלם בשביל לחיות בארץ הזאת.