שובה של האופציה הגרעינית

נושא האנרגיה הגרעינית כמקור אנרגיה ליצור חשמל בישראל כמעט שלא נידון בפומבי ולמעשה לא הובא כלל בחשבון מאז שנות השמונים של המאה הקודמת. ככל הנראה נבע הדבר ממחירם הנמוך וזמינותם של הדלקים הפוסיליים, מחוסר הרצון "להסתבך" פוליטית בנושא הגרעין ומהמורכבות הפוליטית המקשה על רכישת הטכנולוגיות ואספקת חומרי הגלם. בנוסף, הסיכונים הביטחוניים האפשריים, בהם חשיפה לפיגועים, וצפיפות האוכלוסייה הובאו בחשבון.

בעקבות אסון צ'רנוביל ב־1986 התפתחה רתיעה מהקמת תחנות גרעיניות וכמעט שלא הוקמו תחנות כאלו במערב. מגמה זו השתנתה לאחרונה ובשלבי תכנון והקמה נמצאות לא מעט תחנות. למען האמת, קודם לאסון צ'רנוביל נדון הנושא בישראל בכובד ראש ואף נבחנה האפשרות להקים תחנה גרעינית בדרום הארץ. ב־1982 הוקמה ועדה בראשות האלוף (מיל') עמוס חורב, עליה הוטל לבחון את הנושא. הוועדה המליצה על הקמת תחנה שכזו ובעקבות זאת נוהל מו"מ לרכישת כור ממדינה אירופית, אך הנושא ירד בסופו של דבר מהפרק.

להוריד את צריכת האנרגיה הפוסילית

היום, במסגרת הדיון מהו התמהיל הנכון של מקורות האנרגיה לייצור חשמל עם דגש על הדרישות הסביבתיות והשימוש באנרגיות ירוקות, הופך הנושא שוב רלוונטי. האיום של התחממות כדור הארץ וההנחה שמקורו הוא פליטת גזי החממה מוביל את העולם לחיפוש אחר מקורות אנרגיה אלטרנטיביים ומתחדשים.

בעקבות ועידת קופנהגן שנערכה לאחרונה צפויות להיחתם כבר בשנה הקרובה אמנות שיגבילו את פליטת גזי החממה, כלומר את השימוש בדלקים פוסיליים, תוך קביעת מכסות. יש להניח שעל מדינות שלא יצייתו לכללים החדשים יוטלו סנקציות וקנסות, כולל מגבלות אפשריות על יצוא סחורות והן ייכנסו ל"רשימות שחורות".

נכון להיום מדובר בעיקר במדינות המפותחות. ישראל, השמחה להגדיר עצמה כמדינה מתפתחת, נהנתה עד כה מהקלות. אם ישראל תצטרף לארגון ה־OECD, נחשב למדינה מפותחת, מה שמחייב גם אותנו לעמוד בקריטריונים החדשים. משמעות העניין היא החובה להפחית באורח דרמטי את צריכת האנרגיה הפוסילית. אם לא נמצא את הפתרונות לכך ניאלץ לשלם קנסות פחמן, לצמצם את הפעילות התעשייתית והכלכלית ואולי גם להיות מופלים כלכלית לרעה.

השמש לבדה לא תספיק

כדי להמחיש את גודל הבעיה כדאי להתבונן בתחזיות צריכת האנרגיה של ישראל. ב־2008 עמדה הצריכה על כ־21 מיליון טונות שווה ערך נפט גלמי. אם לא ננקוט בצעדים דרמטיים, נגיע כבר בשנת 2025 לצריכה של כ־42-45 מיליון טונות שווה ערך נפט גולמי.

אין ספק כי יהיה צורך לשנות בשנים הקרובות את סדרי העדיפויות כדי לעמוד בדרישות המתגבשות. לצורך זה נצטרך לעסוק במגוון של פתרונות כמו התייעלות אנרגטית, מעבר מסיבי לגז טבעי, מעבר לשימוש במכוניות הצורכות פחות דלק ועוד.

אולם למרות הכוונות הטובות, כל אלה לא יספיקו. ברשותנו פתרון טריוויאלי ,לכאורה, של ניצול אנרגיית השמש, אך אנרגיית השמש מופקת רק בשעות היום, מה שאומר שאינה יכולה לשמש כמקור רציף לאספקת אנרגיה. בעיה נוספת הנה שפתרון שכזה דורש שטחי קרקע גדולים, שלא עומדים לרשותנו. אם לא די בכך, הרי שהאנרגיה המופקת משמש בתאים פוטווולטאיים עדיין יקרה פי שלושה מאנרגיה פוסילית בתחנות כוח. כתוצאה מכך, ועד לפריצת דרך טכנולוגית בתחום, אין לצפות שאנרגיית השמש תהיה מקור ליותר מ־10% מהאנרגיה הנחוצה לנו. מעבר לכך, לדאבוננו, אין לנו מקורות הידרואלקטריים בעלי משמעות וגם אנרגיה שתופק מרוח תהיה שולית.

האמור לעיל מוביל אותנו למסקנה המתבקשת שכל עוד אין פריצת דרך בתחום הסולארי, אין לנו פתרון שלם לבעיית גזי החממה, אלא אם נשלב בתמהיל גם אנרגיה גרעינית. האנרגיה הגרעינית מהווה 9% מכלל האנרגיה המופקת בעולם וכ־15% מהאנרגיה לייצור חשמל. קיימות היום מדינות בהן היא משמשת כמקור העיקרי לייצור חשמל, כמו בצרפת (75%), ליטא (73%) ובלגיה (57%). האופציה של השימוש באנרגיה גרעינית לייצור חשמל חייבת להיבחן שוב, ובכובד ראש.

הכותב הוא יו"ר המכון הישראלי לאנרגיה וסביבה, המקיים את הוועידה הלאומית לאנרגיה 2010 ב־3 במרץ במלון הילטון תל אביב