אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
פרשנות: פרשת דסק"ש צילום: אוראל כהן

פרשנות: פרשת דסק"ש

בימ"ש כלכלי היה מונע את עינוי הדין

22.02.2010, 09:01 | משה גורלי

סיפור דסק"שמקורו בדילמה: מהי חובת הגילוי של חברה פרטית שמוחזקת בידי חברה ציבורית. משפחת ורטהיימר לא רצתה שהדו"חות הכספיים של ישקר יופיעו בדיווח שדסק"ש מחוייבת לציבור. לדסק"ש היה ברור שלא תוכל להחזיק במניות ישקר אם לא תגלה את הדוחות. לכן אף פתחה בזמנו בהליך אזרחי נגד ישקר. סכסוך זה חשף מניע אפשרי של ישקר מלבד שמירת סודות מסחריים - כנראה לאלץ את דסק"ש למכור לה את אחזקותיה. נמאס לה להטיל ביצי זהב עבורה. הסכסוך האזרחי הוליד את האישום הפלילי.

ההרשעה נגזרה מכוונת ההטעייה של דסק"ש, שנלמדה מכפל הדיווח: הדיווח המלא לרשות ני"ע אל מול הדיווח החסר לבורסה. מכתב הלוואי שצורף לדו"חות שהוגשו לרשות הסגיר את הכוונה להטעות. את חוסר תום הלב בהתנהלות דסק"ש. הכפל הזה איפשר לכבס את הכביסה המלוכלכת הרחק מהעין הציבורית.

פסק הדין שניתן אתמול מספק תמיכה נוספת לנחיצות בימ"ש כלכלי. המקרה בהחלט לא הצדיק את התארכות ההליכים על פני למעלה מעשור. בוודאי שלא המתנה בת שש שנים לפסק דין של העליון שהתמקד בשתי קביעות פשוטות יחסית: 1. מדובר בחובת גילוי של פרט מהותי. 2. הוכחה הכוונה להטעות, כפי שהוסק מכפל הדיווחים, ממכתב הלוואי התמוה.

מדוע נדרשו שש שנים ומאה ושלוש עמודים? התשובה נעוצה בשופטת איילה פרוקצ'יה. מדובר בשופטת שיסודיות עבודתה מתחרה באיטיותה. נכון שיעילות ומהירות אינן חזות הכל, אבל פרוקצ'יה אחראית לא פעם לסחבת ועינוי דין בלתי מוצדקים.

גם כשהתוצאה צודקת, כמו אתמול. בימ"ש כלכלי היה מייתר כנראה את עינוי הדין. הסיפור התגלגל כעשר שנים בשלוש ערכאות והתהפך פעמיים. דב תדמור, כבר בן 81, מעניין אילו עבודות שירות יוטלו עליו.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות