אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
בדיחה מוצלחת צילום: ז'ראר אלון

בדיחה מוצלחת

התיאטרון הישראלי מסכם חמש שנים נפלאות,עם הצגות שמושכות מאות אלפים לקופות. "כלכליסט" בדק איך מייצרים שלאגר וגילה שליהוק כוכבי טלוויזיה לא תמיד משתלם, ושהקהל מעדיף קומדיות ישראליות

23.02.2010, 11:22 | מאיה נחום שחל

כ-5 מיליון איש מבקרים בתיאטרון הישראלי מדי שנה. המספר הבלתי נתפס הזה נובע מכך שבתיאטרון הרפרטוארי בישראל ההצגות רצות יותר זמן מאשר בעולם. ולא, לא מדובר רק בקלאסיקה ובשלאגרים מיובאים אלא דווקא ביצירה יהודית וישראלית. אחת הדוגמאות לכך היא ההצגה "עקר בית" מאת ענת גוב של תיאטרון הקמארי שהוצגה במשך חמש שנים 603 פעמים, וצפו בה 402 אלף איש.

נתן דטנר ושרית וינו אלעד ב"כנר על הגג", צילום: ז נתן דטנר ושרית וינו אלעד ב"כנר על הגג" | צילום: ז'ראר אלון נתן דטנר ושרית וינו אלעד ב"כנר על הגג", צילום: ז

"אנשים רוצים לראות מה שקרוב אליהם ומה שהכי קל להתחבר אליו ולכן יש פה ריבוי מחזות מקוריים", אומרת ציפי פינס, מנהלת תיאטרון בית ליסין.

אז אילו מחזות מוציאים אותנו מדי ערב לתיאטרון? האם ליהוק של פנים מפורסמות מהטלויזיה ימשוך יותר צופים? האם זוהי יצירה ישראלית או אולי מחזות בינלאומיים ש"עשו עלייה"? מבדיקה שערך "כלכליסט" לפי נתוני התיאטראות הרפרטואריים ונתוני המרכז למידע ולמחקרי תרבות בפילת עולה כי ההצגות הכי מצליחות בשנים האחרונות הן לא דווקא אלו שהמבקרים או אנשי האקדמיה לתיאטרון מחבבים.

נאמנים למקור

עם ישראל אוהב לצחוק, והוא אוהב מחזות הקרובים לעולמו. הדברים מתיישבים עם פריחת המחזאות הישראלית בתיאטראות בשנים האחרונות. מתוך 29 ההצגות המצליחות בתיאטראות הרפרטואריים בישראל בשנים 2005–2009 55% הן קומדיות, כ־45% מחזאות מקור וכ־45% גם וגם.

מנתונים שפרסם פילת עולה כי מספר המבקרים ב-2005 עמד על 4 מיליון איש. ב-2008 מספר הצופים כבר הגיע ל־5 מיליון (גידול של 25% ב־3 שנים). העלייה התבטאה גם בשיעור מחזות המקור המוצגים: ב־2006 הם היו 69% מסך כל המחזות, ב־2007 חלקם צמח ל־78%.

ארבע ההצגות שהביאו את הקהל הגדול ביותר לתיאטראות בשנים 2005–2008 הן קומדיות, ששלוש מהן נכתבו בידי מחזאים ישראלים. ההצגה המצליחה ביותר ב־2005 היתה "עקר בית" מאת ענת גוב של הקאמרי עם 198,290 צופים באותה שנה (בהצגת השנה זכתה "המלט"); ב־2006 הביאה "סינית אני מדברת אליך" מאת סביון ליברכט של בית ליסין 141,153 צופים ב־212 הרצות (הצגת השנה היתה "אנטיגונה" של הקאמרי); ב־2007 "חתונה מושלמת" של הבימה מאת רובין האודן עם 167,442 צופים ו־249 הרצות (הצגת השנה היתה "הרטיטי את לבי"). וב-2008 "הכתובה" מאת אפרים קישון עם 169,998 צופים ו־260 הרצות (הצגת השנה היתה "אנדה" של בית ליסין).

יובל סגל וריקי בליך ב"חתונה מושלמת" של הבימה, צילום: ז יובל סגל וריקי בליך ב"חתונה מושלמת" של הבימה | צילום: ז'ראר אלון יובל סגל וריקי בליך ב"חתונה מושלמת" של הבימה, צילום: ז

ריבוי ההצגות בשנים האחרונות הוא תולדה של שינוי התפיסה. במקום שהקהל ילך לתיאטרון התיאטרון מגיע אליו. מרבית ההצגות מהתיאטראות העירוניים הגדולים והבינוניים מגיעות לכל פינה בארץ. כמו כן, המבצעים וההטבות ברכישת מנוי או כרטיס לתיאטרון הם כמעט אינסופיים, ומספר הרוכשים כרטיס במחיר מלא הוא מועט. כל זאת עם היענות התיאטראות לטעם הקהל מעלים את מספר הצופים בתיאטרון.

מנהלי התיאטראות רואים את התמונה קצת אחרת כמובן. "המחזאות הישראלית עברה מהפכה. הפכנו לעם נורמלי, שבו אנשים רוצים לראות את החומרים על עצמם. המבקרים רוצים קלאסיקה, אבל הקהל לא בהכרח ולא רק", מחדדת פינס, אשר ייסדה לפני כעשור את פסטיבל "פותחים במה לטיפוח מחזאות מקור". "אנשים בעולם המומים מכמות הקהל שמגיעה לתיאטרון בישראל, וזה בגלל החומרים האלה", היא מוסיפה.

"הקהל הישראלי אוהב מאוד מחזאות ישראלית ומתחבר פחות לקלאסיקה, אבל אנחנו עושים את כל המאמצים להציג קלאסיקה ונמשיך לעשות איבסן, צ'כוב ושייקספיר, כי אנחנו צריכים לקלוע לטעמם של כל האנשים בקהל ולא רק של הרוב", אומרת אודליה פרידמן, מנכ"לית משותפת של התיאטרון הלאומי הבימה. "אין ספק שהקהל אוהב יותר קומדיות והן פונות ליותר קהלים", היא אומרת. ואכן, חמש ההצגות המצליחות של הבימה בחמש השנים האחרונות הן קומדיות, שרק אחת מהן ישראלית.

כוכבים בקופה

תיאטרון גשר גייס לשורותיו את אורנה בנאי ואת משה איבגי; תיאטרון הקאמרי שוקל לקחת את יהודה לוי לתפקיד רומיאו השייקספירי ואת יעל בר זוהר למחזמר "לילה לא שקט"; עופר שכטר ישחק במחזה החדש של רשף לוי "לרקוד ולעוף" בהבימה; ונינט תככב ב"אביב מתעורר" בבית ליסין. אין ספק ששמות מושכים עוזרים בתהליך השיווק הראשוני של המחזה, אבל לעתים הם לא מספיקים. מקור בתיאטרון אמר כי שחקנים ישראלים רוצים לסמן וי על משבצת התיאטרון בדיוק כמו כוכבים בינלאומיים שמוסיפים לקורות החיים שלהם הופעות בתיאטרון. בארץ, לטענת אותו מקור, מתנהל המשא ומתן הרבה פעמים דרך התקשורת, "סוכני השחקנים מפיצים שמועה שהשחקן הולך לשחק, ואז אנחנו בלחץ כי חייבים לקבל את מה שהם דורשים מאיתנו. יש פה הרבה תרגילים".

שלמה בראבא ב"שמו הולך לפניו" שלמה בראבא ב"שמו הולך לפניו" שלמה בראבא ב"שמו הולך לפניו"

"שחקנים לא מביאים קהל, מה שמביא קהל זה הצגה", אומר נעם סמל, מנכ"ל תיאטרון הקאמרי. "יש משפט שאומר ש'בשמונה וחצי נגמרות כל הפרוטקציות'. שם יכול להביא קהל וליצור גירוי לעשר ההצגות הראשונות, אחר כך אם זה לא טוב זה לא יעבוד. ישראל זו מדינה קטנה, ובניגוד לאירופאים או לאמריקאים, שאצלם חוויית התיאטרון אינטימית, אצלנו ישר רצים לספר כשמשהו לא טוב", הוא אומר.

פינס מוסיפה כי "קל יותר להתחיל עם ידועי שם ולגרות את הקהל להגיע, אבל אם ההצגה לא עובדת שום שם לא יעזור, הבאז הוא רק מפה לאוזן. אם תיקחי את 'מקווה', 'סינית אני מדברת אליך' או 'החולה ההודי', תראי שאין שם כוכבים שמושכים קהל. 'איש הגשם' היא הצגה עם שם שהוא מותג, וזה ללא ספק מקל על שיווק ההצגה, וששון גבאי וליאור אשכנזי תורמים ללא ספק לרצון של הקהל לראות את ההצגה, אבל אם ההצגה לא טובה לא משנה מי השחקן".

"הרבה פעמים יש הצגות עם שלל כוכבים שלא חוצות את קו 200 ההצגות", מוסיפה פרידמן. "נכון שטוב שיש שמות מוכרים כשמתחילים לפרסם הצגה, אבל זה לא בהכרח שמות של כוכבי טלוויזיה. גם ליא קניג וגילה אלמגור מביאות הרבה קהל", היא אומרת.

ציפי פינס, מנכ"לית בית לסין: "אנשים רוצים לראות את החומרים על עצמם", צילום: איתן טל ציפי פינס, מנכ"לית בית לסין: "אנשים רוצים לראות את החומרים על עצמם" | צילום: איתן טל ציפי פינס, מנכ"לית בית לסין: "אנשים רוצים לראות את החומרים על עצמם", צילום: איתן טל

מיכאל גורביץ', מנהלו האמנותי של תיאטרון החאן, נחרץ יותר: "אם מביאים לתיאטרון כוכבי טלוויזיה ואין להם שום יכולת משחק, מדובר בהזניה של המקצוע. הם אולי משרתים את הקופה. לעומת זאת, אין לי שום בעיה עם שחקנים מקצועיים שהתפרסמו באמצעות הטלוויזיה ועוברים לתיאטרון".

הגודל לא קובע

הניסיון של מנהלי התיאטראות להבין מראש איזו הצגה תהפוך לשלאגר משרת אותם מצוין, אבל לעתים יש הפתעות. סמל נזכר ש"הפקה כמו 'הרטיטי את לבי', שעשינו אותה קטנה־בינונית, הפכה לספינת הדגל של התיאטרון, ו"כנר על הגג" שהיתה אמור לעלות 60 פעם ולא היה ברור אם היא תתפוס או לא, כבר חצתה את 250 ההצגות וצפויות לה עוד 250. לעומתן, 'תרה', למרות שמדובר במחזה על פי רב מכר ספרותי, בבמאית מובילה ובקאסט מצוין, לא הצליחה וירדה אחרי מספר מועט של הצגות".

אם בתיאטראות הגדולים מדברים על מאות הרצות ועל מאות אלפי צופים, בתיאטראות הבינוניים - גשר, החאן, חיפה ובאר שבע - הזוכים בתמיכות נמוכות בהרבה ומציגים באולמות קטנים יותר, גם הצגה המושכת עשרות אלפי צופים נחשבת הצלחה.

"ההצלחה האמנותית לצערי אינה תמיד כלכלית", אומרת לנה קרנדלין, מנכ"לית תיאטרון גשר. "למשל, ההצגה 'בשני קולות' ירדה מהר כי היא לא הצליחה כלכלית, אף שבעיניי היא מאסטר פיס. 'הבן הבכור' היא הצלחה כלכלית בלתי רגילה - כ-300 הצגות בשנה זה הישג ענק, הצלחה שהתיאטרון לא התקרב אליה מאז 'טרטיף' ב־1995. איבגי כמובן הוסיף מאוד, אבל אם ההצגה לא היתה טובה, לא היינו מוכרים שליש".

גם ההנהלה החדשה של תיאטרון חיפה הבינה שכדי להחזיר את הקהל יש לפנות אליו בשפתו. לשם כך יצרה בשיתוף הקאמרי את "שמו הולך לפניו" מאת אפרים קישון שרצה כבר מעל 180 פעם מאז עלייתה לפני כשנה וחצי, ועל פי נתוני מכירות עתידיות צפויה להגיע לכ-400 אלף צופים עד סוף השנה. גם "המכוער" מאת מריוס פון מינבורג כבר הועלתה 70 פעמים וצפו בה מעל 30 אלף איש. שיתופי הפעולה של התיאטראות העירוניים עם אלו הגדולים התגלו כהצלחה, ואולי בעידן שבו כל הצגה מתל אביב מגיעה כמעט לכל פינה בארץ, מיזוג בין תיאטרון גדול לקטן הוא המתכון הבטוח להישרדותו של השני.

הבן החורג של התיאטראות בישראל הוא תיאטרון החאן, שמצליח במשך שנים ארוכות לשמור על צביון אמנותי בלי להצטרף לתהפוכות שעבר התיאטרון בישראל. החאן, שמקבל גם הוא תקציבים נמוכים בהרבה משל התיאטראות הגדולים, מצליח ליצור רפרטואר מגוון ומסוגנן ולהגיע למספר הרצות מכובד של מאות הצגות בשנה. למשל הקומדיה המצליחה "המצליחים", שעלתה 169 פעמים והוצגה לפני כ־54 אלף איש.

עם זאת, גורביץ' אינו מרוצה מהשינויים שחלו בתיאטרון בשנים האחרונות. "הרמה התרבותית כאן מידלדלת מאוד, והקהל היום מעדיף בידור על פני תיאטרון. לצערי, התיאטראות במקום להיות אלטרנטיבה משתפים עם זה פעולה. עם זאת, לא כל יצירה שמצליחה קופתית היא בהכרח לא איכותית".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות