הגיל או התרגיל?

אמצעי התקשורת בארצות הברית התקשו להתרגש השבוע מחזרתו של ג'יי לנו ל"טונייט שואו", משבצת הבית שלו; אך משהו במהלך הזה משיב את הסדר על כנו. הכעס שכך, או גווע מאליו, ועד לפני חודש עוד היה נראה שקונאן אובריאן יצא מנצח מהסאגה, לאחר שגרף עשרות מיליוני דולרים, פתח במשא ומתן מול המתחרים מרשת פוקס והכריז על מסע הופעות. היום מתברר שהמנצחת הגדולה היא האג'נדה השמרנית של NBC.

בסיום תהליך שנוי במחלוקת, שבמסגרתו הודתה NBC בכישלון ההזזה של לנו לפריים טיים, יש משהו מאוד אמריקאי ושמרני בבחירה לדבוק במנחה המוכר והמבוגר. בניגוד לתרבות האינסטנט הישראלית שלפיה יש למצוא יורש לכל מצליחן, דקה לאחר שהוא הוכתר ככזה, בארצות הברית כוחה של הטלוויזיה טמון בשימור ובהשרשת מסורות. מנחה טלוויזיה אינו מודח בשידור חי, אלא מודיע על פרישה לפחות שנה מראש.

שני כוחות מכניעים את הטאלנט, שכבר ברור שאינו חסין מהכל - האחת היא הרשת, בעלת הממון. היא מחליטה מבלי להיגרר אחרי גלי הזעם הראשונים של הצופים, משום שגם היא יודעת שאם מיליונים לא ידבקו בחרם הוא יגווע בעודו באבו. הכוח השני הוא הפורמט. בעוד שעל המרקע בישראל חוגגים עונה שמינית של סיטקום כמו היתה מאורע היסטורי, באמריקה רמת ההיקשרות לפורמט או לרצועת שידור גבוהה יותר מההזדהות עם כוכבנים, ותוכנית כמו ה"טונייט שואו", כמו גם אופרות הסבון על אלפי פרקיהן, יכולות להחליף מנחה או שחקנים, אבל לא לשנות מאומה מהמהות.

המקרה של ה"טונייט שואו" מחזק את מה שקרה בישראל רק לפני חודשיים. אורנה בנאי ושני כהן החליפו ביניהן את החתומים על תלוש המשכורת שלהן, טאלנט בא, טאלנט הולך, ובטטת הכורסה ממשיכה לינוק את מה שהרשת מחליטה לשדר. כשהתוכנית החדשה תגיע למרקע בישראל (רביעי, yes Stars Comedy) כבר נוכל לקרוא בבלוג האישי מה חשב הצופה החשוב ביותר - קונאן אובריאן, שבוודאי ייכשל ויעיף מבט. כועס, אבל פחות.