אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
המדינה כסדרן

המדינה כסדרן

תכנית המדינה להסדרת עבודת העמותות לא צריכה לבוא על חשבון השאיפה לחסל את התור למזון

09.03.2010, 20:15 | מיקי פלד

בשורה לנזקקים יצאה היום (ג') מכיוון משרדי הרווחה והאוצר. לאחר שנתיים של דיונים ושלוש שנים מאז שהגיש ארגון לתת עתירה לבג"ץ בנושא, הגיעו שני המשרדים להסכמות בנוגע להפעלת תכנית שתסדיר את הבטחון התזונתי של יותר מדי מתושבי ישראל.

על-פי נתוני הלמ"ס, 22% מאזרחי המדינה חווים מעת לעת חוסר ביטחון תזונתי, כאשר עמותות המזון מדווחות על עד 60 אלף ישראלים שעומדים כל יום בתור לחלוקת אוכל. מאחורי המושג האמורפי הזה נמצאת השאלה הפשוטה - האם אתה מניח שיהיה לך אוכל על השולחן גם מחר? אם כן, אז אין לך בעיה. אם לא, אז יש. כאשר הבעיה חמורה, ישנם גם סימני רעב. על-פי מחקר של ד"ר רוני קאופמן מאוניברסיטת בן-גוריון, 8% מהציבור חווה באופן קבוע סימני רעב ו-14% חווים חוסר ביטחון תזונתי קבוע.

מילה טובה: בפעם הראשונה, אולי מאז תקופת הצנע, המדינה מבינה שישנה מצוקה קשה והחליטה לתקצב ב-22.5 מיליון שקל תכנית תלת-שנתית שלמעשה תסדיר את הפעילות של העמותות. הקרן לידידות, דרך אגב, תורמת סכום כפול מזה של המדינה. אם התכנית תפעל במהרה, אז כבר לקראת חגי תשרי של ספטמבר השנה נראה הקצאת מזון יעילה יותר וצודקת יותר. התמונות של קשישים נדחפים בדרך לדלפק החלוקה ייחסכו מאיתנו והשמועות על נזקקים שאוספים תרומות מכמה מקורות, על-חשבון חבריהם, ייפסקו.

 , צילום: בלומברג צילום: בלומברג  , צילום: בלומברג

מילה פחות טובה: התכנית למעשה אומרת שהמדינה לוקחת על עצמה את תפקיד הסדרן של התור לחלוקת מזון. כלומר, אם יש כבר תור, אז לפחות שיהיה מסודר ויעיל. על המדינה לראות בביטחון תזונתי לכל תושב מטרה, גם אם האפשרות שהתור לאוכל יחוסל לחלוטין היא קלושה. התכנית, חשובה כלשעצמה, אסור לה לבוא במקום פתרון שיטתי שיפחית את הצורך של ילדים, קשישים וסתם מובטלים להסתמך על אנשים טובים שהחליטו לפתוח בית תמחוי.

מה אפשר לעשות? בתוספת תקציב משמעותית ניתן להרחיב את מפעל ההזנה בבתי הספר (ממנו נהנים היום כ-100 אלף ילדים), להחיל מע"מ דיפרנציאלי שיקטין את התשלום על מוצרי מזון בסיסיים ומזינים ועוד. על-פי ד"ר קאופמן, העלות החודשית של מזון מינימלי לילד עד גיל 3 היא 470 שקל לחודש ועולה עד ילד בגיל 18, אז העלות עומדת על 898 שקל לחודש. לכן, כל פעילות שתנקוט המדינה לא תסייע כמו כמה פעולות לא פשוטות: הגדלת מעגל התעסוקה, העלאת השכר במשק (באמצעות הגברת הפיקוח על תנאי העבודה) ובמקביל העלאת הקצבאות והנגישות אליהן למי שבאמת צריך אותן. זה אולי עולה יותר ואולי לא מקבלים לכך תקציבים שמנים מאמריקה, אבל זה הפתרון האמיתי היחידי שלא משפיל עשרות אלפי ישראלים מדי יום.

ובינתיים בדיסקונט

רוב עובדי בנק דיסקונט לא צריכים את עמותות המזון. הם מקבלים שכר נאה, בלשון המעטה, אבל לידם יושב אחד שעושה את אותה עבודה אבל מקבל פחות, הרבה פחות, וגם אין לו ביטחון תעסוקתי. עובדי הבנק השלימו במשך שנים רבות עם הגידול במספר העובדים הארעיים, בין השאר משום שזה איפשר להם להמשיך ולקבל תנאי ההעסקה מצויינים.

עתה, לוועד העובדים, המייצג את העובדים הקבועים, נמאס. לא מתוך אהבת מרדכי, אלא מפחד המן. ככל שמספר הארעיים גדל, כך הכוח של הקבועים מול ההנהלה קטן. המאבק לקליטת 1,000 עובדים ארעיים כקבועים נתקל בסירוב של הנהלת הבנק, ולשם כך שלף הוועד את נשק יום הדין: פגיעה בפרסום הדוחות הכספיים לשנת 2009 שצריכים להיות מוגשים לבורסה עד ה-25 במרץ.

יו"ר הוועד, ריקי בכר, יודע טוב מאוד שהוא מאיים לפגוע בפרה הקדושה של ההנהלה בתקווה לשבור את הקיפאון לטובתו. למעשה, הוא שם את עצמו ואת מנכ"ל הבנק, גיורא עופר, במעמד של שני נהגים מנוגדים בתחרות מכוניות מתנגשות. מישהו מהם יצטרך בסוף לקחת את ההגה חזק מאוד הצידה כדי לא להתנגש.

אם יהיה זה עופר, אז יחס היעילות (הכנסות מול הוצאות) בדיסקונט ימשיך להיות רחוק מזה של שני הבנקים הגדולים, כפי שכבר הודה עופר בריאיון ל"כלכליסט", אם יהיה זה ריקי בכר, היחס יהיה טוב יותר, אבל על חשבון 2,700 עובדים. הפתרון, ככל הנראה, נמצא בידי השוטר שצופה בתחרות ומחכה שיזמינו אותו להתערב: גישור בבית הדין לעבודה.

תגיות