התשוקה לעיצוב
פיירו גנדיני, נשיא ומנכ"ל מותג התאורה פלוס, שמייצר גופי תאורה של מעצבי־על, חושף לכלכליסט את מאחורי הקלעים של התעשייה באיטליה. מעצבי המותג מרוויחים רק על פי הצלחת המוצר - 3% מכל מנורה, גם אם קוראים להם פיליפ סטארק
אתמול נפתח אולם התצוגה החדש של חברת התאורה קרני תכלת ברמת החי"ל בתל אביב, וחלק נכבד מהחלל, שגודלו כ־700 מ"ר, מוקדש למנורות של המותג פלוס (Flos). מבין 60 המנורות של החברה האיטלקית המוצגות באולם יש כאלה שהפכו לאייקונים בתחום העיצוב.
לא בכדי החליט מנכ"ל קרני תכלת, נסים שהם, למקם את התצוגה של פלוס במרכז, כשמסביבה מנורות של חברות ידועות נוספות כמו Moooi, פוסקריני, אסטאבלישד אנד סנס וטים דיקסון. פלוס היא החברה שמנורותיה מהוות כשליש מתוך 1,000 המנורות ב"תנ"ך" של עולם התאורה - "1,000 אורות" בהוצאת טאצ'ן האיכותית. את הכריכה מפארת המנורה Taccia, שעיצבו לפלוס האחים פיירג'אקומו ואקילה קסטיליוני.
את אזור התצוגה של פלוס בחלל החדש עיצב Fabio Calvi, שעיצב לחברה גם את החנות שלה בניו יורק. אך בתל אביב לא ניכר בו ייחוד מבחינה עיצובית, למעט עמדת ה־Cubo - קובייה קטנה שהחברה פיתחה ואשר הושקה לפני כשנה ומשמשת כשלט אוניברסלי, שבעזרתו אפשר לכוון את עוצמת האור בכל מנורותיה.
חתימה בלחיצת יד
החברה נוסדה ב־1962, ומראשיתה עבדה עם מעצבי־על ויצרה מנורות חדשניות מבחינת הצורה והחומר, למשל מנורת ה־Cocoon, גם היא בעיצוב האחים קסטיליוני, שעשויה מסיב משי פשוט ששימש לאריזות בצבא האמריקאי. גם המנורה Arco שעיצבו האחים הפכה לסמל שמככב לאחרונה בכל מגזין. לחברה הצטרפו עוד מעצבי־על רבים, דוגמת פיליפ סטארק, פטריציה אורקיולה, מארק ניוסון ופיירו ליסוני, שהצעידו אותה להיות החשובה בתחומה.
"מעצבי־העל עובדים איתנו בבלעדיות", אומר פיירו גנדיני, נשיא ומנכ"ל החברה מ־1999, שבא לישראל לחנוכת החנות החדשה. "זה לא כתוב בשום מקום, אבל מתבסס על ידידות ושותפות לערכים דומים שנחתמות בלחיצת יד. ברגע שמישהו מתחיל לעבוד איתנו הוא כבר ממשיך רק איתנו לכל החיים וזוכה ליחסי ציבור, חשיפה וקידום. הרי לא מקימים משפחה עם אשה, שאחר כך הולכת לעשות ילדים עם מישהו אחר", הוא משווה בהומור. גם בין גנדיני לבין נסים שהם הישראלי יש יחסי ידידות חמים, שגורמים לאיטלקי להצהיר כי ביום שיפתח בארץ חנות דגל זה יהיה רק עם שהם.
גם שיטת העיצוב והתשלום למעצבים היא משפחתית, כפי שחושף גנדיני בראיון ל"כלכליסט". "היחס לעיצוב באיטליה שונה מהמקובל בשאר העולם", הוא אומר. "אנחנו מחפשים את הניסיוני והחדשני, ולכן המעצב אינו מקבל את שכרו על פי התקדמות העבודה, כלומר שליש בשביל העיצוב, שליש בשביל המודל ושליש בסיום האבטיפוס. אצלנו המעצב מתוגמל על פי שיעורי ההצלחה של המוצר. הרי כאשר אני מחפש דברים ניסיוניים, אני כיצרן משקיע זמן וכסף כדי להפוך את הרעיון למוצר, ואיש אינו יודע אם זה יוביל כלל למוצר, ואם זה יהפוך להצלחה. באיטליה המעצב והחברה לוקחים סיכון משותף, בניסיון לבנות משהו שמבוסס על תשוקה לעיצוב. רק בסוף, אם המנורה מצליחה, אנחנו משלמים למעצב 3% מהמכירות. זה אחיד לכל המעצבים, לא משנה אם מדובר בסטארק או במעצב צעיר ולא ידוע. אנחנו מנסים להיות הוגנים".
בפלוס מעסיקים רק מעצבים חיצוניים, שמביאים לדברי גנדיני גישה רעננה וחדשה לתאורה. "לעיצוב גופים טכניים, כמו רפלקטורים לתקרה, אני הרי יכול להשתמש במהנדסי החברה עצמה", הוא מסביר.
איך יכול מעצב צעיר להצטרף לחברה שמגלגלת מחזור של 100 מיליון דולר ומעסיקה 371 עובדים ב־14 סניפים ו־7 חנויות דגל?
"יוריס לרמן, למשל, הוא מעצב הולנדי צעיר שנבחר למעצב השנה בזכות מנורה שעיצב לנו ושמה Nebula. הכל התחיל כשראיתי רדיאטור קונספטואלי שהציג בתערוכה, והבנתי שאני מתבונן במשהו בלתי רגיל. שאלתי מי המעצב, איתרתי את מספר הטלפון שלו, נפגשנו, ניסיתי להבין מה מניע אותו וגיליתי שלבחור יש לא רק כישרון, אלא גם חזון. זה משהו שאני מקפיד תמיד לבדוק, כי אם המעצב רואה בכסף מטרה בפני עצמה, זה לא מוביל לעיצוב טוב. ללרמן אמרתי מיד: 'למה שלא תעצב לנו מנורה?'".
"הדוגמה השנייה שלי היא המעצב הישראלי הצעיר רון גלעד, שמגיע איתי להשקת האולם החדש, ודע לך שיש לי אהדה גדולה לישראל. חבר המליץ לי לפגוש את גלעד במהלך ביקור שלי בניו יורק. הגעתי לסטודיו שלו, שמשמש אותו גם כדירת הלופט, ונדהמתי. הוא היה מוקף במודלים, וכולם היו עשויים בצורה פואטית כל כך. התחלתי לשוחח עם גלעד, והוא הסביר שאינו בטוח כלל שהוא רוצה להיות מעצב ושכסף לא מעניין אותו - הוא רק רוצה ליצור. דיברנו שעות על הכל, ואף מילה על עיצוב. בסוף אמרתי לו 'בוא ננסה משהו'. אז ניסינו, והשנה נציג בסלון מילאנו באפריל מנורות רבות שלו, בהן Teca ו־Mini-Teca, שהן מחוות לאהילים קלאסיים ונמכרות כבר בחנויות. גלעד הוא, לדעתי, אחד המעצבים הטובים בעולם. יש לכם גאון. ואפילו פיליפ סטארק מסכים איתי".
חיקויים מסין
סטארק הוא באמת גאון של פלוס. כל המנורות שלו הפכו להצלחה: Miss Sissi מ־1991 היתה למנורה הנמכרת ביותר בחברה, מנורת K-47 הפכה לסמל של עולם שסוגד לנשק ומתפאר בו כבתכשיט מוזהב. המנורה עוצבה למסעדה רוסית, ורק בעקבות הצלחתה החלה להימכר גם בחנויות החברה. על המנורה Long & Hard, גם היא בעיצוב סטארק, עמלו בחברת פלוס זמן ממושך. במקום כשמונה חודשים בממוצע, עברו שלוש שנים בטרם השיקו אותה מאלומיניום דקיק. גנדיני מספר על מסע התלאות: "בתחילה ניסינו באירופה, אבל היה יקר מדי. עברנו לסין, אבל הם לא הצליחו, ולכן חזרנו לאירופה. כיום אפשר לראות חיקויים של כל המנורות שלנו כמעט, אך תהליכי הייצור של המנורה הספציפית הזו היו כה קשים, שבלתי אפשרי לחקות אותה".
מה דעתך על אנשים שקונים חיקויים למנורות שלכם, בייחוד למנורה המפורסמת ארקו?
"מפתיע אותי שמישהו שקונה חיקוי סיני למנורה כמו ארקו, עם שיש שרק עבודת החיתוך שלו עולה באיטליה 50 דולר לשעה. נכון שמחירה 1,800 יורו, וזה אולי יקר, אבל מכנסיים של דולצ'ה וגבאנה עולים יותר. מנורות כמו מיס סיסי או מיני־טקה עולות פחות מ־100 דולר. הלקוחות שלנו לא קונים מנורות כדי להשוויץ בהן, וזו גם לא השיטה שלנו. מעולם לא ערכנו סקר שוק כדי לברר מי הקהל שלנו ומה הוא רוצה, כי אנשים אינם בעלי חיים ואי אפשר לקנות אותם".
האם שקלת לפנות גם למעצבי־על מתחומים אחרים, למשל האופנה?
"לעולם לא אעשה זאת, כי גם זה נשמע כמהלך שיווקי, אבל אני אשמח מאוד אם יפנה אליי, למשל, מעצב האופנה יוז'י יאמאמוטו".
תגובה אחת לכתיבת תגובה