השבוע: תסריט מציאותי להחריד

סגן נשיא ארה"ב ג'ו ביידן נחת בארץ השבוע במטוס אייר פורס 2 עם אשתו ועם המזוודה הגרעינית. בשבוע שבו חילקו את האוסקר פנטזתי את כתיבת "מטען הכאב 2". להלן סקיצת התסריט.

החוליה של דובאי מגיעה למלון מצודת דוד באישון לילה (אין ברירה, הם יכולים לעבוד עכשיו רק בארץ); בחשאי ובלי להרוג את סגן הנשיא סוחבים 27 הסוכנים את המזוודה הגרעינית. המזוודה צריכה להגיע למשרד ראש הממשלה לטיפול קל, והיא אמורה להיות מושבת לביידן מבלי שיחוש בהיעלמה. בטעות מתגלגלת המזוודה הגרעינית למשרד החוץ, ואל תשאלו מה קרה אחר כך - "מטען הכאב" של ביגלו חיוור לעומת התסריט שלי.

האמת היא שאנחנו לא צריכים סרטים כדי לחזות בלהבות מתפרצות. מספיק להצית מסגד, להתפלח ליריחו ולשפץ כמה דירות בשייח' ג'ראח כדי לחמם את האזור. בשעה שסגן נשיא ארה"ב מבקר בארץ לא צריך לסחוב לו את המזוודה כדי לייצר מהומה. אישור בנייה של 1,600 יחידות דיור במזרח ירושלים הוא רעיון מזהיר. אם מישהו בסביבת ראש הממשלה ביקש לעצבן עוד קצת את אובמה הוא הצליח. ואם הוא ביקש לשכנע את הפלסטינים שאין על מה לדבר, גם בזה הוא הצליח יפה. ההבנה בין אבו מאזן לביבי, אם יורשה לי ללכת רחוק, היא כמו ההבנה בין יהדות התורה למרץ או ישראל ביתנו. כדי לקדם אותה צריך משהו שהוא קצת יותר מהייאוש של אובמה.

על כן צר לי לאכזב את ח"כ דוד רותם מישראל ביתנו, ולבשר לו בכאב שלמרות המאמץ שעשה בהעברת חוק הגיור הוא לא יגיע לגן עדן. לא משום שהוא לא מתאים, חס וחלילה, מי אני שאקבע? אלא שלשנות את חוקי הגיור זה כמו לחתום על הסכם שלום עם הפלסטינים - אנחנו עוד לא שם.

בסרט של וודי אלן יוצרי "עג'מי" יכולים היו להזדהות עם ח"כ רותם. גם הם השתדלו מאוד לזכות באוסקר. אפילו הצליחו ליצור סרט שמציג את ישראל ממש רע, ובכל זאת לא זכו. נראה שבהוליווד לא מתרגשים מסרטי גטאות, יש להם מספיק משלהם. התאכזבנו? לא בטוח.

סכנדר קובטי, אחד מיוצרי הסרט, הכריז שהוא לא מייצג את ישראל. לכל האנשים שנעלבו, אכן ההערה מיותרת וחסרת טקט. אם כך אין צורך להתאכזב, שסכנדר יתאכזב לבד. ובכל זאת חבל - סכנדר כבר לא יידע לעולם איזו הרגשה מופלאה מתפשטת בגופך כשמדינה שלמה מתאכזבת איתך.