תקציב דו שנתי: ההתכתשות מזיקה

ההכרעות ביחס לתקציב המדינה הבא מתמקדות בשתי שאלות: האם תעבור ישראל באופן קבוע לתקציב דו־שנתי, והאם ישראל נמצאת בנקודת מפנה שבה תיבלם הורדת ההוצאות החברתיות. אגב כך עולה השאלה שכמעט אינה נשאלת: האם אנו רוצים להידמות לארה"ב, עם נטל מס נמוך והוצאה ממשלתית מתונה, או למרבית המדינות המפותחות, עם יותר מסים ויותר שירותים חברתיים.

ישראל היא המדינה הראשונה בעולם העוברת לתקציב דו־שנתי, ובניגוד לתקציב 2009-2010, שהוסבר באילוצים הנובעים מהבחירות, ההחלטה שעל הפרק כעת היא מודעת ומיועדת להיות רב־שנתית. בעולם מתנגדים בדרך כלל המחוקקים לתקציב דו־שנתי, משום שהשפעתם על מערכת ההעדפות הלאומית מתרופפת.

הוצאות רווחה נמוכות משמעותית מבמערב

להערכתי, בתנאים הכלכליים והפוליטיים בישראל קיימת עדיפות מובהקת לתקציב דו־שנתי: הוא מאפשר ניהול רגוע יחסית של תקציב המדינה מרגע אישורו לשנתיים; הוא מאפשר תכנון ארוך טווח במדינה שבה תחום התכנון חלש יחסית; כמו כן הוא מאפשר תכנון יסודי יותר גם של חוק ההסדרים המוצמד לתקציב.

היתרונות בתקציב דו־שנתי מקבלים משנה תוקף בישראל, שבה שיווי משקל של לחצים סקטוריאליים ופוליטיים מעצב את המבנה הפנימי של התקציב. ההתכתשות הפוליטית מזיקה לניהול המשק, ולכן עדיף שתיעשה רק פעם בשנתיים.

מאז 1985 פועלת ישראל לייצוב פיננסי באמצעות הורדת משקל הוצאות הממשלה בתוצר והגירעון התקציבי. בעשור האחרון הואצה המגמה עם הורדת משקל המסים בתוצר, קיצוצים חריפים בקצבאות ובשירותים החברתיים וקביעת תקרת הוצאות נמוכה יחסית לגידול האוכלוסייה. בדומה למדינות המפותחות מהוות הוצאות הממשלה בישראל כ־43% מהתוצר, אך ללא הוצאות הביטחון מגיעות בהוצאות רווחה לכ־32% מהתוצר בלבד - הרבה פחות מבארצות המפותחות (40%) ובצפון אירופה (כ־48%).

תנאים נוספים להצלחה: רפורמות והסרת כשלים

החיסכון בהוצאות גולגל לציבור הרחב, וכמו בארה"ב אנו משלמים פחות מסים וזוכים לפחות שירותים; הבריאות, בתי הספר והלימודים האקדמיים עולים לנו יותר מאשר לפני עשור. האי־שוויון החריף ומספר העניים זינק מ־14% בתחילת שנות התשעים ל־20% כיום. הנתונים של ישראל בתחומים אלה הם מהגרועים בעולם המפותח.

תקציב 2011–2012 מנסה לראשונה להגדיל את ההוצאות, אך עדיין באופן מגומגם: גידול של 2.6% לשנה, שהוא יותר מהגידול באוכלוסייה אך פחות מהגידול בתוצר (כ־4%). ובכל זאת, התקציב הבא מבטא כוונות טובות וראויות של השלטון, הן במעבר לתקציב דו־שנתי יעיל יותר והן בהגדלה הנדרשת בתקציבי הרווחה.

חשוב להדגיש שהגדלת התקציב לבדה לא תספיק. על הממשלה ליזום רפורמת דוגמת רפורמה בחינוך שתוודא שיפור בתוצאות, ולהסיר כשלים בתקציב כמו סבסוד גורמים חזקים ממילא. הכוונות הטובות לבדן אינן מספיקות - הממשלה תיבחן בצד הביצועי.

הכותב הוא יו"ר פעילים, ניהול תיקי השקעות, ולשעבר הממונה על הכנסות המדינה במשרד האוצר