עמדת אנשי המקצוע בכנסת: תקציב דו שנתי רע לדמוקרטיה, מפוקפק מבחינה כלכלית

בחודשים האחרונים חיוו מרכז המחקר והמידע של הכנסת (הממ"מ) והיועצת המשפטית של ועדת הכספים את דעתם על הגשת תקציב דו-שנתי נוסף. במסמך של הממ"מ, שכתבו אילן ביטון ועמי צדיק, נטען כי הבעיה העיקרית באישור תקציב דו-שנתי היא חוסר התאמתו לשינויים בסביבה הכלכלית, העולמית והמקומית. המאמר מדגיש כי במדינות שבהן יושם תקציב דו-שנתי נעשה הדבר בגין משבר פוליטי ולא בשל צידוק כלכלי. טיעון אחר המועלה בדו"ח גורס כי התקנת תקציב ארוך טווח מראש מנותקת מהמציאות, שכן היא מתבססת על תחזיות לתקופה רחוקה.

לדברי המחברים, טענות אלו הוכחו בשנה שעברה: משרד האוצר שגה בתחזיותיו ל־2009 ונאלץ לעדכן את התחזיות ל־2010. המחברים מביאים כדוגמה את התחזית המעודכנת של בנק ישראל, שלפיה הגירעון התקציבי בשנת 2009 עמד על כ־5.15% מהתוצר או על כ־39.3 מיליארד שקל - לעומת יעד גירעון של כ־6% תוצר או 44.4 מיליארד שקל. כתוצאה מכך, גורסים המחברים, הכנת תקציב דו־שנתי המבוסס על הנחות מאקרו־כלכליות הנעשות תקופה ארוכה לפני שנת התקציב עשויה להוביל למדיניות תקציבית לא יעילה.

לפי מסמך אחר בנושא, שהכינה היועצת המשפטית של ועדת הכספים עו"ד שגית אפיק, התקציב הדו־שנתי הוא "חריג שאין מקום להופכו לנורמה". לדבריה, "חובותיו של הפרט כלפי המדינה בענייני מס וכל חקיקת המס במדינה מבוססות על שנה כספית אחת. התקציב הוא חד־שנתי בשל קיומם של רציונלים שנועדו לשמור על מערכת איזונים בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת".

אפיק מוסיפה כי "האיזון נשמר באמצעות אישור התקציב אחת לשנה בכנסת. היא המפקחת עליו, ואי־התקבלות חוק התקציב בתוך שלושה חודשים מובילה לפיזור הכנסת. שינוי הנורמה פוגע באיזון ומחזק את כוחה של הממשלה ומאפשר לה שלא לקיים אחת לשנה דו־שיח עם הכנסת על התקציב המבטא את מדיניותה - דו־שיח שעלול להוביל להתפזרותה של הכנסת".