מעבדות לחירות למקומות, היכון, צא!

תקראו לזה התערבות אלוהית. או אולי הסתדרו להם כוכבי הלכת בשורה אחת ויצרו מערך כוחות קוסמיים בעלי השפעה חיובית במיוחד על האינטלקט האנושי. או אולי זה עוד ניסיון לשכנע את הממשל האמריקאי שאנחנו לא לגמרי משוגעים — מי חכם ויידע. העובדה היא שב־10 במרץ החליטה ועדת החינוך של הכנסת ברגע נדיר של השראה לאשר את תקנותחוק הספורט המוטורי ולצרפנו, לפחות בתחום הזה, אל העולם השפוי. המשיח הגיע על חמור לבן עם גלגלים והגה, והוא אוחז בידו את דגל השחמט. בעברית פשוטה: תכלס, מהיום אפשר לקיים בארצנו, בכפוף לדרישות החוק כמובן, ספורט מוטורי חוקי וכשר למהדרין.

יציאת מצרים

את הסיפור הזה אפשר להתחיל מהסוף ולסגור עניין בכך שבקרוב נוכל להסניף עשן מנועים ולהתבשם מניחוחות צמיגים חרוכים בגלוי, והיינו ככל הגויים ובא לציון גואל. אלא שהעניין קצת יותר מסובך, ולמרות האופטימיות - ויש אופטימיות, ולמרות הכבוד למובילי המהלך — ויש כבוד, קשה שלא להתייחס להתנהלות השלומיאלית (במקרה הטוב) או לחוסר ההתנהלות בכלל (למעשה) של המדינה בסאגת הספורט המוטורי ב־20 השנים האחרונות.

"אם מישהו טיפש, זה להרבה זמן", נהג סבי זיכרונו לברכה לצטט בכל הזדמנות. ואתם יודעים מה? ברוב המקרים הוא גם צדק.

כמו בהרבה מקרים, בהרבה תחומים, שוב מתברר שבמדינת היהודים אף אחד לא זז מהר מדי ולא עושה מעשה עד שהוא ממש ממש מוכרח. עד שלא עולה השוועה לשמים, או במקרה שלנו לבג"ץ, אין שום סיבה ממשית לפעולה.

במשך עשרות שנים לא עשתה המדינה מאומה כדי לקיים כאן ספורט מוטורי לאור היום ובאופן חוקי, וגרוע יותר — הקפידה בעקשנות בלתי מובנת לא לאפשר לאנשים פרטיים ליטול על כתפיהם את המעמסה הזו ולהרים בכוחות עצמם את הענף. יוזמות פרטיות? נו באמת, תנו לישון בשקט ואל תזעזעו את ספינת השוטים יותר מדי. היהודי מהשטייטל לא עושה כלום עד שהוא לא חוטף בראש מהפריץ. הסחבת, גרירת הרגליים וההתעלמות מדרישות הציבור חצו קווים פוליטיים והיו לנחלתן של כל הממשלות, המפלגות והכנסות.

באיוולתם הרבה התעלמו נבחרינו אפילו מהפוטנציאל הכלכלי האדיר הטמון בספורט המוטורי. יזמים מכל הסוגים ניסו לאורך השנים להקים כאן פארקים מוטוריים ומסלולי מירוצים, והיו מוכנים להכניס את ידם עמוק עמוק לכיס, פשוט כי השכילו להבין את מה שהמדינה לא הצליחה להפנים: מספורט מוטורי חוקי אפשר להרוויח - גם הגורמים הפרטיים, גם הרשויות המקומיות וגם המדינה. אותם יזמים התחרטו מהר מאוד והחליטו להשקיע כספם במקומות אחרים ברגע שהבינו שהם נכנסים לתחום שהמדינה מסרבת לתת לו חותמת של פעילות חוקית.

יש ספורט מוטורי חוקי | צילום: אי פי אי

דור המדבר 

שלא תטעו, הספורט המוטורי הישראלי חי, נושם ונוסע (באופן בלתי חוקי, כמובן) כבר שנים הרבה, תוך העלמת עין של משטרת ישראל ובאישור בלתי פורמלי של רשות מקומית כזו או אחרת. במילים אחרות: תעשו מה שאתם רוצים, רק בשקט. לאורך השנים מתקיימים מירוצי אופנועי אנדורו באופן מסודר פחות או יותר במקומות שונים בארץ. משטרת ישראל אפשרה בעצימת עין קיומם של אירועים מוטוריים בלתי חוקיים בעליל במקומות כמו מתחם ויתקין שאירח תחרויות מוטוקרוס בחסות המשטרה, אף שאופנועי מוטוקרוס היו בלתי חוקיים. בבית נבאלה התקיימו במשך שנים רבות תחרויות טרקטורונים, ובכל הארץ חגגו רכבי השטח בתחרויות תחת השם התמים "מסעות ניווט".

הנוהל היה קבוע וידוע מראש. מכשירים חלקת שטח במקום כלשהו. השמועה עוברת בקרב שותפי הסוד, והמירוצים מתקיימים עד שמישהו מתעורר ומחסל את הפעילות, שנודדת לאתר הבא.

כך, כגנבים בלילה, הקימו חובבי המירוצים ענף ספורטיבי מגובה בתשתית של בעלי מקצוע לשיפור כלי רכב ברמה גבוהה, ונהגים ורוכבים שהלכו והשתפרו. הטובים שבהם נאלצו לנדוד לארצות כמו קפריסין ויוון כדי להתחרות במירוצי ראלי, כשהם מספונסרים על ידי החברות הגדולות במשק שזיהו את הפוטנציאל.

רוכבים ישראלים השתתפו במירוצי הראלי המפורסמים בעולם כמו ראלי פאריס דאקאר וראלי הפרעונים וחזרו עם עיניים מצועפות ועם תקווה בלב שיום יבוא וגם בחצר האחורית שלהם יוכלו לעסוק ברכיבה בלי להסתכל לאחור בחשש.

תלאות הדרך

לדברי טל שביט, מהבכירים והוותיקים שבעיתונאי הרכב בארץ ומי שהיה חבר בכמה מוועדות ההיגוי שעזרו בניסוח התקנות לחוק, "שורש הרע הוא כפול. הראשון — סירובה של המדינה להכיר בכך שנהגי מירוץ הם ספורטאים לכל דבר ושכלי הרכב התחרותיים אינם כאלו שצריכות לחול עליהם תקנות התעבורה מאחר שלעולם לא יפגשו כביש ציבורי. השני — התעקשות המדינה להפעיל ספורט מוטורי אך ורק תחת חוק, בשעה שאין שום חוק המסדיר פעילויות כמו כדורסל וכדורגל. ויותר מכך — אין אף מדינה בעולם שבה פועל ספורט מוטורי מכוח חוק מדינה".

לדברי שביט, המדינה מעדיפה להחיל על הספורט המוטורי חוקי תעבורה שאינם מן העניין, פשוט כי הכי קל לעסוק במוכר ובידוע. "הדברים הגיעו לאבסורד כשהמדינה דרשה להשוות את קבוצות הגילאים של נהגי מירוץ לאלו של נהגים רגילים. לדוגמה: רוכב מתחת גיל 20 לא יוכל לרכוב על אופנוע מעל 125 סמ"ק בשעה שישנם אלופי עולם על אופנועי 250 סמ"ק בגיל שאצלנו לא יוכלו לקבל רישיון נהיגה". למרות הכל שביט אופטימי: "קיבלנו את המקסימום שאפשר לקבל בתנאים הנוכחיים, והחשוב מכל — יש ספורט מוטורי חוקי. אני צופה שכבר בקיץ הקרוב נראה תחרויות חוקיות ראשונות".

הארץ המובטחת

כשנתיים לאחר פסיקת בג"ץ בנושא הוקמה בתוך מינהל הספורט הרשות לנהיגה ספורטיבית, שבראשה עומד כיום יוסי ניסן, המאמין בכל לבו שהעתיד ורוד. "שרת התרבות והספורט לימור לבנת נרתמה לנושא והיא מעורבת ומתעדכנת במתרחש בתדירות של פעם בשבוע. בקרוב יתקיימו פגישות עם מינהל מקרקעי ישראל לצורך הפשרת קרקעות לבניית מסלולי מירוצים במקומות שונים בארץ".

ניסן רואה דווקא את הצד החיובי במעורבות המדינה בפעילות הספורט המוטורי. "בתוך עמנו אנו חיים", אומר ניסן. "במצב הנוכחי, כשהכל בחיתולים, דווקא מעורבות שלנו תכניס סדר ותמנע כאוס כשכל עמותת רוכבים או נהגים תמשוך לכיוון אחר".

הרשות מתוקצבת כרגע ב־4 מיליון שקל לשנה, סכום פעוט שניסן בטוח שיגדל בהמשך, והוא מיועד לתקצוב העמותות השונות הפועלות בתחום: עמותת הכידונאים המאגדת את האופנוענים ורוכבי הטרקטורונים, עמותת השטח של נהגי הראלי והעבירות, עמותת הספורט העממי ועמותת הקארטינג שבתהליכי רישום.

ניסן גם צופה הקמה ופריחה של חברות ליבוא כלי רכב ספורטיביים שיתמחו בנושא. אגב, אישורי היבוא לכלים אלו יינתנו על ידי משרד התרבות והספורט, בשונה מיבוא אישי רגיל שעובר דרך משרד התחבורה. הנוהל אמור להיות קצר בהרבה וגם המיסוי נמוך יותר. "אני צופה כי בתוך שנים ספורות יפעלו בארץ כמה מסלולים ופארקים מוטוריים. זהו מצב של Win Win קלאסי", אומר ניסן ומוסיף כי "גם המדינה תיהנה מהכנסות לא מבוטלות ממסים, הרשות המקומית תיהנה מתשלומי הארנונה ומהפיתוח האזורי. אפשר רק להרוויח".

פארק מוטורי שכזה, שיוזם ציון עופרי, נמצא בשלבים מתקדמים של תכנון וייבנה מערבית לבאר שבע סמוך לכביש 25. לדברי עופרי, מדובר בשטח של 300 דונם (עם אפשרות הרחבה עד 500 דונם), שכבר הוקצה לטובת הנושא. בשלב ראשון ייבנו בו מסלולי אספלט על שטח של כ־200 דונם המיועדים למירוצי אופנועים, מכוניות סאלון משופרות, מכוניות פורמולה 3000 וקארטינג. שטח נוסף של כ־80 דונם יוקצה למגרשי הדרכת נהיגה על ידי מדריכים מוסמכים מטעם הרשות לנהיגה ספורטיבית, כשבתכנון הדרכות נהיגה בקארטינג כפעילות מוסדרת לילדי בתי ספר. עוד מתוכנן מתחם מסחרי שיכלול חנויות, מסעדות ובית מלון על שטח של כ־15 אלף מ"ר.

"המרכז יספק כ־300 מקומות עבודה לתושבי הסביבה בתור התחלה", אומר עופרי. "התופעה חזרה על עצמה בכל מקום בעולם שבו נפתחו מסלולי מירוצים המושכים אליהם תיירות מקומית ובינלאומית ומקימים סביבם תעשיות משנה". לדברי עופרי, הליך אישור היתרי הבנייה יימשך כחצי שנה, והעבודה עצמה, שעליה ממונה החברה האוסטרית Test Training המתמחה בפיתוח פארקים מוטוריים, תארוך כשנה וחצי עד שנתיים.

משקפיים ורודים מאוד מרכיב יזם נוסף בשם עמיקם כנען, שהיה סגן הקונסול שלנו בירדן - שם התוודע למירוצי ראלי. לאחר מכן היה כנען יועץ לשר הספורט לשעבר ראלב מג'אדלה, וכיום הוא עומד בראש קבוצת משקיעים המוכנה להשקיע כ־750 מיליון יורו כדי להקים בארץ את מסלול הפורמולה 1 הציוני הראשון.

לדברי כנען, הוא במשא ומתן מתקדם עם ראשיFIA (ההתאחדות הבינלאומית למירוצי מכוניות) ועם מינהל מקרקעי ישראל להפשרת שטח של כ־2,500 דונם לטובת הנושא. גם כנען מפגין ביטחון בהשקעה ומשוכנע שנהגי הסבב הפופולרי בעולם ישמחו להגיע למתקן שיקום במהרה בימינו.

אז אחרי ששפכנו את מררתנו על העבר העגום, ומכיוון שאנו אופטימיים מטבענו, הבה נשמח על מה שיש, וזה לא מעט. הרי אם היו מציעים לנו את המצב הקיים לפני שנה או שנתיים, היינו חותמים בעיניים עצומות. סעו בזהירות.

חוק הספורט המוטורי: הישורת האחרונה

ב־14 בדצמבר 2005 עבר בכנסת בקריאה שלישית חוק המסדיר את הפעילות הספורטיבית המוטורית בישראל. מדובר בחוק שהגיש כהצעת חוק פרטית ח"כ אהוד רצאבי. החוק הוקפא לשנתיים, היות שעד מרץ 2007 לא הוקמה רשות לנהיגה ספורטיבית. הטיפול בחוק עבר לוועדת החינוך של הכנסת, שהטילה על משרדי הממשלה להגיש בתוך תשעה חודשים תקנות המאפשרות קיום תחרויות ספורט מוטורי. כמו כן נקבע כי יש להקים רשות ייעודית, לשנות חוקי ביטוח, להוציא רישיונות נהיגה מיוחדים, להגדיר מירוצים לפי תקנונים בינלאומיים ועוד. בפועל, בישראל כמו בישראל, העניין לקח קצת יותר — כארבע שנים. שרים מתחלפים, בחירות, המפתח אצל הג'ינג'י וכו'. התחנה הסופית תהיה בקרוב, עם אישור התקנה ה־15 והאחרונה בנושא הסדרת היבוא של כלי רכב ספורטיביים לארץ.