הסינים יורדים לסיני

השנה היא 2018. על גדות מפרץ סואץ מסיימים פועלי במה למתוח את הסרט שייגזר בעוד כמה דקות בהשקת אזור הפיתוח הגדול ביותר במזרח התיכון. גם המוזמנים מתחילים להגיע, ונשיא מצרים מתמקם בפתח כדי ללחוץ את ידיהם. את מייסדי גוגל לארי פייג' וסרגיי ברין הוא מקבל בחיבוקים חמים - אחרי הכל, יום חנוכת מרכז הפיתוח העצום של גוגל במצרים הוא גם היום שלהם. הספסלים האחוריים מלאים בעובדי אזור הפיתוח המיוחד סואץ - רובם אקדמאים מצרים שחזרו הביתה ממדינות המפרץ הפרסי כדי להשתתף במה שהוגדר "הנס הכלכלי החדש" של מצרים. ברקע בוהקים רבי קומות שנבנו בשנים האחרונות: מרכזי תעשייה ושירותים ומגדלי דירות עצומים שצמחו מתוך החול על שפת ים סוף. אורח הכבוד העיקרי מתקרב אל בימת המכובדים, מפזר חיוכים לכל עבר אך משתדל להתעלם מברין ופייג'. זהו בו שילאי, הבוס החדש של המפלגה הקומוניסטית הסינית, שמרגיש לגמרי בנוח באוטופיה הקפיטליסטית שסביבו. בחיוכים מתוחים משהו, פייג' וברין גוזרים את הסרט. הרחק מעיני הקהל, מהנדסים סינים מזרזים פועלים מצרים שבונים את מגדל המשרדים הבא.

איך מנטרלים פצצה מתקתקת

כל זה אינו משל ולא חלום. כלומר, זה אמנם חלום כרגע, אבל כזה שהמצרים נחושים בדעתם להגשים כבר בעשור הקרוב. אם התוכניות הגרנדיוזיות שלהם יתממשו, אזור סואץ ייהפך לפארק תעשייה פורח ולאבן שואבת להשקעות זרות. כדי להוציא לפועל את החזון, השלטונות המצריים הזמינו את הסינים, שכבר יישמו אצלם את המודל של אזורי פיתוח מיוחדים להשקעות זרות, לבנות את עיר העתיד של המזרח התיכון.

והמצרים בהחלט זקוקים לעזרה. עם האוכלוסייה הגדולה ביותר בעולם הערבי, קצב הריבוי המהיר והמשאבים המצומצמים יחסית, מצרים היא אתגר שלטוני מסובך. אספקת לחם, דיור ותעסוקה ל־80 מיליון נפש היא משימה כמעט בלתי אפשרית, שרק מועצמת על ידי הזרמים המנוגדים שבוחשים בפוליטיקה המצרית. למעשה נהפכה האבטלה במצרים לפצצה חברתית מתקתקת, במיוחד נוכח נטיית הגורמים הקיצוניים לנצל את מצבם של המובטלים לצורכיהם האידיאולוגיים. מבחינת השלטונות, יצירת מקומות תעסוקה הכרחית כדי לשרוד.

אמנם לצד תופעות של עוני קשה, אינפלציה מהירה ואבטלה גבוהה, המשק המצרי רשם עד 2008 צמיחה מרשימה של 7%–8% בשנה ונהנה מעדנה בתחום היצוא וההשקעות. הוא וראשיו אף זכו למחמאות מגופים בינלאומיים כגון הבנק העולמי וקרן המטבע על הרפורמות שהנהיגו. אבל אז הגיע המשבר הכלכלי העולמי שטרף במידה מסוימת את הקלפים ובלם את שיעורי הצמיחה הנאים.

נשיא מצרים חוסני מובארק מארח בקהיר את ראש ממשלת סין וון ג'יה-באו | צילום: אי פי אי

עתה המנהיגים המצריים נושאים את עיניהם אל המעצמה הכלכלית העולה סין. בשנים האחרונות הם מדברים בגלוי וכמעט בכל הזדמנות על הצורך ליישם את המודל הכלכלי הסיני של "אזורי הפיתוח החופשיים" גם בארצם. באוקטובר 2008, בעת הנאום החגיגי שלו לציון יום השנה ה־35 למלחמת אוקטובר (מלחמת יום הכיפורים), הדגיש הנשיא חוסני מובארק כי ל"מצרים אין ברירה אלא לשחרר את כלכלתה בדומה למה שהתרחש בסין". דברים ברוח דומה השמיע גם ראש הממשלה המצרי הקודם עאטף עביד במהלך כנס עסקים סיני־מצרי. "על מצרים ללמוד מהניסיון הסיני בכל האמור למשיכת הון, מומחיות זרה וטכנולוגיה מתקדמת".

האיש הנכון בזמן הנכון

המודל שמצרים רוצה ליישם גם אצלה הוא זה של אזור הפיתוח הכלכלי־טכנולוגי הענק בעיר טיאנג'ין שבסין. אזור זה משמש מרכז ייצור עבור כמה מהחברות הגדולות בעולם, בעיקר בתחומי האלקטרוניקה, הטלקומוניקציה והציוד התעשייתי: מוטורולה, סמסונג, טויוטה, הונדה, קוקה־קולה, יבמ ועוד מאות אחרות. אלו העבירו חלק נכבד מהייצור שלהן לעיר הסינית הצפונית, כאשר הנמל הגדול שלה וקרבתה היחסים לשווקים המפותחים של יפן ודרום קוריאה מהווים יתרון ברור. כך למשל השקיעה מוטורולה במרוצת השנים יותר מ־3 מיליארד דולר באזור, וההשקעה של סמסונג מתקרבת ל־1.5 מיליארד דולר.

טיאנג'ין, שנמצאת כ־150 ק"מ מדרום־מזרח לבייג'ינג, הוכרזה אזור פיתוח מיוחד כבר ב־1986. בעשרים השנים הבאות היא התפתחה אמנם כמרכז תעשייתי שנהנה מהמאגר הגדול של כוח אדם איכותי בעלות נמוכה שהגיע מהאוניברסיטאות המקומיות, אבל פיגרה אחרי שנג'ן - אזור הפיתוח הידוע והמצליח יותר שנמצא בדרום סין, בסמוך להונג קונג.

ב־2003 החליטו הטכנוקרטים בבייג'ינג להשקיע יותר בפיתוח האזורים העניים שבצפון־מזרח המדינה. טיאנג'ין בלטה כמועמדת טבעית להוביל את התוכנית, והמפלגה השלטת שיגרה לעיר את אחד התותחים הכבדים ביותר שלה: דאי סיאנגלונג. נגיד הבנק המרכזי של סין דאז הביא איתו לפרויקט אדיר הממדים הזה יכולת ביצועית, יוקרה ולא פחות חשוב - קשרים ענפים במערכת הבנקאות הסינית, שהבטיחו לעיר הלוואות בסכומי עתק מהבנקים שבבעלות המדינה. הסיפור של דאי, כיום ראש קרן הביטוח הלאומי של סין שאחראי ליותר מ־100 מיליארד דולר של כספי פנסיות, הוא כנראה לקח למצרים ולכל מי שרוצה לאמץ את המודל הסיני: ההצלחה תלויה בנכונות של הממשל להזרים כספים ולאפשר הלוואות למימון הפיתוח. ולתרומה של קשרים אישיים ויכולת השפעה בתוך הצמרת הפוליטית יש השפעה מכרעת על כך.

במקביל להפניית התקציבים, טיאנג'ין קיבלה גם כמה שאריות מהפיתוח האדיר ומתשומת הלב הבינלאומית שהורעפה על השכנה בייג'ינג באותן שנים, לקראת אולימפיאדת 2008, ואף אירחה כמה מתחרויות השיוט האולימפיות. קו רכבת מהיר שנפתח בין שתי הערים לקראת פתיחת המשחקים האולימפיים קיצר את זמן הנסיעה ביניהן ל־40 דקות ופחות מכך. וכך, למרות המשבר הכלכלי, קצב הצמיחה של טיאנג'ין ב־2009 היה אחד המהירים בסין. התמ"ג עלה באותה השנה ב־16.5% והגיע ל־110 מיליארד דולר, כמעט פי שלושה מהממוצע של התוצר לנפש במדינה.

עין סוחנה בסואץ, שבה יוקם אזור הפיתוח המיוחד

עובדי כפיים חרוצים

המצרים מתבוננים בהצלחה הזו ורוצים גם. וליתר דיוק, הם רוצים ליישם שלושה מאפיינים של המודל הסיני: לקלוט כל תעשייה מחו"ל בתנאי שהיא מסייעת להעברת השקעות, ידע וטכנולוגיה למדינה; להפגין נוכחות עסקית במספר גדול ככל שניתן משוקי המדינות המתקדמות והמתפתחות; ולבסוף להרחיב את אפיקי התקשורת עם המדינות בחו"ל למען הפיתוח הכלכלי.

המצרים סבורים שבדומה למשק הסיני, עומדים לזכותו של המשק המצרי יתרונות לא מבוטלים בכל האמור למשיכת השקעות זרות. לדברי שר התעשייה והפיתוח הטכנולוגי לשעבר עלי סעידי מיולי 2004, מצרים מאופיינת, כמו סין, ביציבות פוליטית וכלכלית, יחסי מסחר טובים עם הגושים הכלכליים המובילים, שפע של מקורות אנרגיה, תשתית סבירה ומשאבי טבע בלתי מנוצלים לחלוטין. יתרונות אלה ביחד עם הפתיחות המצרית כלפי סין יוצרים, לפי סעידי, הזדמנויות רבות לשיתוף פעולה ובדגש על תעשיית הפרמצבטיקה, חומרי הבנייה, תעשיית הסיליקון, השיש ועוד.

מדובר במשק המגוון ביותר מבין מדינות ערב, שהפך בשנים האחרונות לאחד היעד המובילים בעולם הערבי בכל האמור לקליטת השקעות זרות. עם זאת, מרבית

ההשקעות הופנו למגזר הנדל"ן והאנרגיה - ואלה לא יצרו מספיק מקורות תעסוקה לשוק עבודה שכולל 26 מיליון נפש.

העובדים המצרים ידועים בעולם הערבי כעובדי כפיים חרוצים. לא בכדי כחצי מיליון מהם מצאו את פרנסתם במדינות המפרץ העשירות, שנהנו מתקופת השגשוג כתוצאה מעליית מחירי הנפט. העברות עובדים מצרים אלה מחו"ל מהוות מקור הכנסה חשוב של מט"ח עבור המשק המצרי - יחד עם ההכנסות מתעלת סואץ, מיצוא הנפט והגז וההכנסות מתיירות. אבל לא רק עובדי כפיים מספקת מצרים: מערכת החינוך בארץ הנילוס מייצרת בכל שנה אלפי משכילים שנאלצים לחפש פרנסה בחו"ל בשל היצע המשרות הדל. הסוגיה של בריחת המוחות מטרידה את מעצבי המדיניות. הם כבר הפנימו ששוק העבודה המקומי צריך להסתגל ל"משק בתקופת הידע".

20 קמ"ר באמצע שלוש יבשות

בשלהי 2004, בעת שאירח את סגן נשיא סין בקהיר, הצהיר מובארק כי "אנו מעוניינים ללמוד מהניסיון ומהמומחיות הסינית בתחום בניית האזורים הכלכליים המיוחדים", והזכיר בהקשר זה את האזור הכלכלי בסואץ. למעשה, נושא פיתוח האזורים הכלכליים במצרים על פי המודל הסיני אינו חדש ונמצא בשנים האחרונות גבוה בראש סולם נושאי הדיונים בעת מפגשים בין הדרגים הבכירים.

בביקורו האחרון בסין לפני כחודשיים סייר ד"ר מוחי א־דין, שר ההשקעה המצרי, באזור שנגחאי ובעיקר באזור התעשייה החופשית שבעיר סוג'ואו. מדובר באחד האזורים המובילים בהשקעות הזרות בסין - כ־8 מיליארד דולר הושקעו בו על ידי חברות זרות, ובכללן חברות ישראליות כמו אי.די.בי. לפי מוחי א־דין, ביקורו שם היה כדי לעמוד מקרוב אחרי הצלחתו בניסיון ליישם את המודל המוצלח של סוג'ואו גם במצרים. "זהו מודל לחיקוי לא רק בתחום התעשיות אלא גם בתחום הגברת היצוא באמצעות האזורים הכלכליים", הוא הצהיר בסוג'או.

גולת הכותרת של ההשקעה המשותפת המצרית־סינית היא האזור הכלכלי החופשי שבצפון־מערב סואץ. האזור ממוקם בסמוך לנמל עין סוחנה - הנמל הראשון במצרים שמנוהל על ידי המגזר הפרטי, כ־45 ק"מ מדרום־מזרח לעיר סואץ וכ־120 ק"מ מקהיר. הקמת האזור הראשון בסואץ אינה מקרית שכן הוא מבטיח גישה מהירה לשלוש יבשות - אירופה, אסיה ואפריקה - ונמצא בקרבת עורק התחבורה המרכזי של מצרים, תעלת סואץ. הוא מתפרש על פני כ־20 קמ"ר פוטנציאליים ומציע שורה של הטבות ותמריצי מס למי שישקיע בו.

השקעה של 2 מיליארד דולר

עם הקמתו של האזור ב־2003 לטשו המצרים את עיניהם לעבר סין כדי שזו תסייע בפיתוחו. העניין שלהם בשיתוף פעולה עם הסינים גבר עם פרוץ המשבר הכלכלי, שהוביל לירידה של כ־40% בהשקעות הזרות הישירות במצרים

ב־2008/9 לכ־8 מיליארד דולר. במהלך 2008 נשאו מאמציהם של המצרים פרי, והמיזם "חברת טידא־מצרים להשקעות", שאחראי לבנייתו ולתפעולו של האזור החופשי בסואץ, יצא לדרך. מהצד הסיני שותפות בו חברת טידא (קיצור של "אזור הפיתוח הכלכלי של טיאנג'ין") וקרן הפיתוח סין־אפריקה, שהוקמה ב־2007 ונועדה לסייע להשקעות הסיניות ביבשת השחורה.

טידא התחייבה באוקטובר 2008 להשקיע 60 מיליון דולר כדי להקים חברה לפיתוחו ולניהולו של האזור הכלכלי־מסחרי בסואץ. בסך הכל צפויה החברה להשקיע באזור 280 מיליון דולר, כאשר בשלב ראשון יפותחו 6 קמ"ר באזור. בשטח כבר ניבטות התוצאות: בנובמבר 2009 חנכו בטקס חגיגי ראש הממשלה המצרי, אחמד נזיף, ועמיתו הסיני את האזור, שכבר כולל תשתיות בסיסיות על פני שטח של קצת יותר מקמ"ר. נכון לסוף 2009 כבר פעלו בו 18 חברות סיניות בהשקעה כוללת של קרוב ל־180 מיליון דולר.

החברות הסיניות הפעילות באזור בסואץ הן בתחום ייצור הציוד לתעשיית הנפט, המוצרים לבית, הטקסטיל והרכב. עד סוף 2011 אמור השלב הראשון של האזור להיות מושלם ולקלוט כעשרת אלפים עובדים. השלמתו המלאה של האזור צפויה עד 2018. לפי החוק המצרי, הצד הסיני יכול להחזיק ב־49% מהפרויקט, שההשקעות בו צפויות להגיע

ל־1.5–2 מיליארד דולר. הרשויות במצרים שואפות להקמת 180 פרויקטים באזור, שייצרו 40 אלף הזדמנויות תעסוקה ישירות. צפי היצוא מהאזור, לפי התוכנית שגיבשה "רשות ההשקעה המצרית", יגיע ל־7.2 מיליארד דולר בשנה.

מודל כלכלי כענף יצוא

לפי הסיקור הנלהב שמקבל אזור הפיתוח בסואץ בתקשורת הסינית ולפי דברי השבח של פוליטיקאים וראשי הכלכלה סינים, הענקית האסייתית בונה לא רק על רווחים גדולים מהפרויקט במצרים, אלא גם על העתקתו למדינות נוספות באפריקה. במילים אחרות, סין רוצה להפוך את מודל הפיתוח הנהוג בה למוצר יצוא מוביל בעצמו.

זוהי לא פחות ממהפכה בתפיסה של סין, שכבר אינה רואה את עצמה כמעצמה סוג ב' וכיצרנית של מוצרי צריכה זולים. סין רוצה השפעה, יוקרה, מקום מרכזי במאזן הכוחות העולמי. היא רוצה הכרה בכך שהמודל הכלכלי שלה מוצלח - וגם את ההכנסות שנלוות אליו. הסינים רואים אזורי פיתוח דומים לטידא במדינות שונות בעולם כיעדים עבור התעשיות הסיניות, שמתכננות התרחבות עולמית. כך למשל, חברות רכב סיניות מקוות לשלש את יעדי היצוא שלהן - והמזרח התיכון הוא אחד השווקים העיקריים למכוניות הסיניות. סואץ יכולה גם להיות בסיס נוח לפעילות ההולכת וגדלה של סין באפריקה ולמסחר הגדול שמתנהל בין סין ליבשת הדרומית ולמדינות ערב, והשותפה המרכזית שלה באזור הזה היא מצרים.

יחסי המסחר בין סין למצרים התפתחו בשנים האחרונות באופן משמעותי. הסחר הדו־צדדי הוכפל פי עשרה, מ־610 מיליון דולר ב־1999 לכ־6.2 מיליארד דולר ב־2008. בשנה זו נרשמה עלייה של קרוב ל־36% לעומת 2007. המצרים מדגישים כי היצוא המצרי גדל באותה התקופה מ־30 מיליון דולר לכ־430 מיליון דולר, אך זו תמונה חלקית בלבד.

ככלל, המצרים אינם מרוצים מהעובדה שהסחר בין שתי המדינות נוטה בבירור לצד הסיני. בשנה שעברה הסתכם הגירעון המסחרי המצרי מול סין בכ־4.5 מיליארד דולר, דבר שגרר קריאות במצרים "להגביר את הפיקוח על איכות המוצרים המיובאים". כחלק מהניסיון ליצור יותר איזון במערכת היחסים הכלכלית, שואפים המצרים לראות עוד ועוד השקעות סיניות. הרשויות במצרים מעדיפות את ההשקעה מסין על פני אירופה וארה"ב בשל העלויות הנמוכות, הטכנולוגיה המתקדמת והיעילות הסינית. ואכן, בשנים האחרונות חלה עלייה תלולה במעורבות הסינית בשוק המצרי. השנה שעברה נחשבת לנקודת ציון משמעותית בין הצדדים, עת הפכה סין למשקיעה מספר אחת במצרים. נכון לסוף דצמבר 2009 היו במצרים 1,022 חברות מצריות במגוון של מגזרים שבהן היה מושקע הון סיני. כדי להמחיש את האינטנסיביות של השנים האחרונות די לציין ש־85% מההשקעות הסיניות בחברות מצריות נעשו בחמש השנים האחרונות. למצרים זה לא מספיק והם שואפים להגדיל את מספר הפרויקטים המשותפים בעלי ערך מוסף.

מחירי הנפט ממלאים תפקיד חשוב

אבל מודל שיתוף הפעולה עם מצרים שונה מעט מזה הקיים בין סין למדינות אפריקאיות אחרות. סין ספגה ביקורת רבה על ההתנהלות שלה באפריקה, אף שביצעה שם השקעות גדולות. ארגוני זכויות אדם מאשימים את הסינים בשיתוף פעולה עם משטרים רצחניים כמו אלה של סודן וזימבבואה תוך התעלמות מהגורם האנושי. ארגוני איכות סביבה מאשימים בניצול יתר של משאבי היבשת השחורה והתעלמות מהצורך בפיתוח בר־קיימא, וארגוני עובדים אפריקאיים טוענים שהחברות הסיניות מביאות איתן עובדים מהבית שגוזלים את פרנסתם של העובדים המקומיים.

בעיקר, סין מואשמת ב"קולוניזציה מחדש" של אפריקה ובניסיון להשתלט על המשאבים הטבעיים של היבשת במחיר אפסי. קרן הפיתוח סין־אפריקה, שמשקיעה גם בסואץ, השקיעה כבר יותר מחצי מיליארד דולר בפרויקטים שונים ביבשת, ומתכוונת להשקיע עוד 4.5 מיליארד דולר. אך ההשקעות האדירות בתשתיות במדינות כמו זמביה ואתיופיה אינן משתיקות את הביקורת. במצרים, ייתכן שהדברים ייראו אחרת.

"המשיכה של מצרים היא בשוק המקומי ובהסכמי הסחר שיש לה עם מדינות שכנות וכן עם אירופה וארה"ב", מסביר בן סימפנדורפר, הכלכלן הראשי של רויאל בנק אוף סקוטלנד בסין ומחבר הספר "דרך המשי החדשה", שעוסק בקשרי הסחר המתהדקים בין העולם הערבי לסין. סימפנדורפר מעיר כי מצרים, להבדיל ממדינות אפריקאיות אחרות שבהן סין משקיעה, אינה מדינה עתירת משאבים טבעיים. "היא אטרקטיבית למפעלים סיניים בזכות השוק המקומי שלה, אבל גם מחירי הנפט ממלאים תפקיד", הוא אומר. "אם מחירי הנפט יעלו שוב, ייווצר למצרים יתרון כי הסינים ירצו לחסוך בעלויות התעבורה וייתכן שירצו לעשות מיקור־חוץ של קווי ייצור למצרים".

אבל לא רק הסינים לוטשים עיניים להזדמנויות שמצרים מציעה: אחת המשקיעות הגדולות בטיאנג'ין היא ממשלת סינגפור, דרך קרנות ההון הלאומיות שלה. באופן אירוני, שיתוף הפעולה הזה עומד להתפתח ליחסים תחרותיים יותר במצרים, כאשר סינגפור מתכוונת גם היא לקחת את הניסיון החיובי שלה מסין ולהקים אזור פיתוח מקביל לאזור סואץ באלכסנדריה שלחוף הים התיכון. במקביל, מצרים פוזלת גם לכיוונה של הודו. חברות הודיות השקיעו במדינה הערבית מאות מיליוני דולרים בשנים האחרונות.

וכך, כ־150 שנה אחרי שהחלו החפירות להקמת תעלת סואץ וכ־140 שנה אחרי שנחנכה, נראה שהרשויות במצרים הבינו כי בעידן זה של הכלכלה המודרנית ההכנסות מתנועת האוניות בלבד אינן מספיקות. אם ימומשו התוכניות לאזור החופשי בסואץ הוא אמור להניב למשק המצרי מיליארדי דולרים בשנה. הכנסה זו חיונית למדינה שבה מקורות המט"ח מצומצמים והאוכלוסייה הצעירה והמשכילה משוועת למקומות עבודה. ה"הימור" המצרי על המודל הסיני נראה בשלב זה כנטול סיכונים לאור ההצלחות שקצרו הסינים בשנים האחרונות בתחום זה ובוודאי למצרים אין מה להפסיד.