חקר ביצועים: גיליון הערכה שבועי

ישי עושה חג בירושלים

צריך להגיד מילה טובה לשר הפנים אלי ישי. פסח האחרון בירושלים היה ממש כיף. גם שקט, גם רגוע, ובעיקר ממש לא כשר. אפילו בימיו של אברהם פורז היו פחות אפשרויות קולינריות לא כשרות בירושלים. כן כן, דווקא בתקופה שבה עוברת העיר גל נוסף של התחרדות, כשהחילונים עוזבים ובכל שבוע עוד ועוד יחידות דיור בשכונות החרדיות מקבלות היתרי בנייה - מרכז העיר המה סועדים מהסוג האפיקורסי במיוחד. מה לא אכלנו שם? המבורגר בלחמניות משובחות, נקניקיות חזיר טובות, בשר עסיסי בגבינת פקורינו איטלקית. היה טעים. ואם המחיר של חמץ בפסח בטבורה של עיר הקודש הוא גל צעקות תועבה מצד החרדים ערב החג - דיינו.

שאול אמסטרדמסקי

סטיב ג'ובס | צילום: בלומברג

ג'ובס - האל מתוך המכונה

נביאי זעם מזהירים כבר שנים שהעיתונות גוססת. עכשיו, חמושים באייפד וחיוך מלגלג, הם מנבאים שהסוף קרוב. עם כל הכבוד, אני מבקש לחלוק. סטיב ג'ובס לא חלם להציל את העיתונות, אבל יכול להיות שהוא יתגלה כאל מן המכונה. זה לא סוד שהוצאות הנייר, ההדפסה וההפצה מעיקות על תקציבי העיתונים בכל העולם. אם יתברר שאנשים רוצים לקרוא עיתונים על לוחות אלקטרוניים ולא על נייר, זה לא קץ העיתונות, אלא דווקא התחלה חדשה ומרהיבה. בלי נייר יקר, בלי בתי דפוס ענקיים ובלי מערכי הפצה מסובכים יוכלו העיתונים להקצות יותר לעיתונאים ועורכים, למצוא מודלים נוחים של חיוב הלקוחות (כמו בסלולר) ולייצר פלטפורמות פרסום מקוריות ורווחיות. אייפד ואחיו הטאבלטים הם לא אויבי העיתונות, הם הידידים הטובים ביותר שיהיו לה.

יואל אסתרון

דנקנר מחזיק במעצור

"אני חושב שרמות התגמול מרקיעות שחקים ולא מוצדקות, יש חברות שאצלן זה יצא מכלל שליטה". הדובר: נוחי דנקנר. המועד: תחילת השבוע שעבר. השבוע קיבל דנקנר הזדמנות להחזיר את התגמול לקרקע, לשלם שכר מוצדק, לרסן את מה שיצא מכלל שליטה. חברת סאמיט שבשליטת זהר לוי זימנה אסיפת בעלי מניות, שתתכנס בעוד כחודש כדי לאשר ליו"ר אופציות בשווי 76 מיליון שקל. בעל המניות המוסדי המרכזי בסאמיט, אגב, הוא כלל ביטוח - שבשליטת נוחי דנקנר. במחי חיוג מהיר אחד בטלפון הנייד הוא יכול להורות לנציגי כלל בסאמיט "לשקול היטב" איך להצביע, וכנראה לסנדל את המהלך. נראה אותו עושה את זה.

גולן פרידנפלד

זהבית כהן | צילום: עמית שעל

כהן מול מגבלות הכוח

כסף וקשרים מעניקים הרבה מאוד כוח, אבל גם לכוח יש מגבלות, כפי שלומדת לאחרונה זהבית כהן. קרן אייפקס יכולה להרשות לעצמה להעסיק את מיטב המוחות הכלכליים והמשפטיים, ובכל זאת - בשתי העסקאות הגדולות שלה כאן היועצים הללו הצליחו לסבך את כהן עם עצות מפוקפקות. ברכישת תנובה, עורכי הדין הגו נוסחה שאמורה למנוע מהשותפה הבורסאית של אייפקס מבטח שמיר לפרסם את תוצאותיה הכספיות של תנובה מדי שנה. אחר כך באו היועצים הכלכליים שהובילו לרכישת פסגות תמורת 3.1 מיליארד דולר בלי לשים לב שחלק ניכר מהרווח של בית ההשקעות מגיע לכאורה מהרצת איגרות חוב. בימים הקרובים תידרש כהן להתעמת עם רשות ניירות ערך בבית המשפט בסוגיית תנובה, ולדרוש מקרן יורק לפתוח את הסכם המכירה של פסגות ולהפחית משמעותית את השווי. אולי בסיבובי התיקון הכוח יעזור.

עומרי כהן

הבורסה סתם מספקת כותרת

התקשורת אוהבת שיאים. אפילו עיקמנו קצת את השפה והמצאנו מונחים כמו "שיא כל הזמנים", "שיא היסטורי" ו"שיא השפל". ביום שלישי השבוע עלה מדד ת"א־25 ל־1,238 נקודות וסיפק כותרות על "שיא כל הזמנים בבורסה". משמעות כלכלית אין לעניין, אבל הפרשנים אוהבים לקרוא לזה "שבירת מחסום פסיכולוגי". עדר המשקיעים, אלה שתמיד נכנסים מאוחר מדי, ידהרו לשוק מהר יותר, ואילו המקצוענים יקטינו אחזקות ויממשו רווחים. אבל מה שיקרה בבורסה עכשיו ממילא לא תלוי באלה או באלה. גורמים אחרים - מוול סטריט, דרך יוון ועד טהראן ועזה - הם שיקבעו אם השיא יהיה הרצפה של מחר או תקרת זכוכית שלא הצלחנו לנפץ.

גבי קסלר

שלאף לא בוגד בחברים

כסף סמיך יותר מדם. כך הוכיח השבוע המיליארדר היהודי־אוסטרי מרטין שלאף, שהחליט לוותר על השתתפות בהלוויה של אביו בירושלים כדי להתחמק מחקירה. הוא אמנם אינו חשוד בדבר, אך במשטרה היו שמחים מאוד לשוחח איתו על כמה עניינים ששמו נקשר בהם, מפרשת סיריל קרן ואריאל שרון ועד החקירה נגד אביגדור ליברמן. שלאף, שהונו מוערך ב־4 מיליארד דולר, העדיף לשמור על הגב של חבריו הפוליטיקאים, ולהיפרד מאביו מרחוק. ליברמן, מצדו, בא לחלוק לאב כבוד אחרון, בטקס הקצר ומועט המשתתפים. נו, גם בשביל זה יש חברים.

סופי שולמן

פישר מכור לשופינג

מיד אחרי שובו מחופשת הפסח מיהר סטנלי פישר לרכוש עוד כמה מאות מיליוני דולרים בניסיון להעלות את שער המטבע ההולך ומתרסק. לכאורה מדובר בצעד ראוי - הדולר הוא הרי נשמת אפם של היצואנים הישראלים - אבל ההתנהלות בעייתית. כשבנק ישראל החל לקנות דולרים, לפני כמעט שנתיים, הסבירו ראשיו שהמטרה היא הגדלת יתרות המט"ח הנמוכות של ישראל. רק לאחרונה, בראיון ל"כלכליסט", הודה המשנה לנגיד צבי אקשטיין שהמטרה האמיתית היתה תמיכה בשער הדולר, והוסיף כי יתרות של 60 מיליארד דולר הן בהחלט יותר ממה שהמשק זקוק לו. בינתיים השארנו גם את 60 המיליארד הרחק מאחור, ובנק ישראל לא עוצר. אסטרטגיה? משנה סדורה? הבנק בשופינג. מתי המסע הזה ייגמר ואיך הוא ישפיע על המשק? איש אינו יודע, גם לא פישר.

עידן גרינבאום

בנימין בן אליעזר | צילום: אלכס קולומויסקי

פואד לא שומר על העובדים

שר התמ"ת פואד בן אליעזר לא היה צריך את המחקר של בנק ישראל על שיעור העובדים העניים כדי לדעת שהוא בבעיה. הוא גם לא היה צריך את הדו"ח של ה־OECD מתחילת השנה, שהצביע על הבעיה הזו. פואד יודע שהמשרד שלו אינו אוכף את חוקי העבודה. המחקר שפורסם השבוע חשף את המציאות שבסופה של האי־אכיפה - זו שבה אנשים עובדים, אבל לא מקבלים את שכר המינימום המגיע להם ושוקעים עמוק מתחת לקו העוני. זה הקצה הקשה במיוחד, אבל מעליו יש שכבה שלמה של אנשים שאת מצבם אף אחד לא חוקר. מאות אלפי עובדים מהמעמד הבינוני מקבלים יותר משכר המינימום, אפילו הרבה יותר, אבל עובדים מספר שעות גדול בהרבה מהקבוע בחוק ומנוצלים באופנים אחרים. אם 40 פקחי התמ"ת שאמורים לדאוג לתנאי העבודה של 2.7 מיליון שכירים לא מצליחים למנוע ניצול של העובדים החלשים ביותר, מה הפלא שכבר שנים הם לא טרחו לברר מה עובר על עובדי הצווארון הלבן.

מיקי פלד