שוק הרכב הדו גלגלי רשם ירידה של 17% ברבעון הראשון של 2010

אם רק היו 5% מיושבי הפקק עוברים לדו"ג היה לכל השאר פקק הרבה יותר קצר (אני אשאר במכונית עד שהילדים יגיעו לבית הספר בכוחות עצמם). המדינה יודעת את זה טוב מאוד אבל הזמן שלי ושל כל שאר יושבי הפקק ממש ממש לא מעניין אותם, אנחנו נעבוד 10 שעות לא משנה מתי נגיע לעבודה ומתי נחזור הבייתה. זה שהילדים גדלים בלי אבא ואמה זה לא בעיה של פקידי האוצר.

לנהג שאיננו יודע מהי רכיבה על אופנוע, לראות אופנוע / קטנוע מזגזג זה נראה מאוד מסוכן. וזה לא תמיד נכון. אם היית רוכב בעצמך, היית נוהג בדיוק אותו דבר, ואפילו נהנה מכך שאתה לא עומד דקה אחת מיותרת בפקק. זוהי כל המהות של אופנוע, זריזות, קלות, ויכולת להכנס לפינות שרכב לרוב נאלץ להתקע בהם דקות ארוכות. הבעיה היא שאין כאן מודעות לדו גלגלי, אין כאן חינוך לנהיגה, אין כאן תרבות מטורית מכל סוג שהיא ועוד ועוד מכוניות עולות כל שנה על הכבישים שלא בנויים לעומס הזה. יתרה מכך, המדינה, כלומר משרד האוצר, לא רוצה להוריד את האופנועים מהכביש בגלל אותם שליחים מסוכנים או אופנוענים שנהרגים בסדום ערד. פקידי האוצר הבינו שכל אופנוע הוא פחות רכב. כלומר, פחות מס, פחות בלאי, פחות קנסות, פחות תשלומי חניה והרבה והרבה פחות דלק. ופה קבור הכלב. הם רוצים עוד כסף. מאבק האופנוענים הוא של כל הנהגים במדינה. כי אחריהם, ידם של פקידי האוצר תגיע גם לכיס של נהגי הרכב. הרי רכבת קלה אין, סגרו יבוא אישי,הטילו מס על הליסינג, העלו מס רכישה, חיסלו את שוק הדו גלגלי. הצעד המתבקש הבא הוא עלייה בארגת הרישוי. תכין את האנרק שלך.

איני רוצה להישמע כמסיט ורודף נגד כל הרוכבים. אבל לא אסתיר, שיש לי לב כבד אל קבוצה לא מבוטלת של רוכבים לא ידידותיים הנוהגים בפראות. יתכן, עבודתם בתור שליחים הממהרים כך שזמנם אוזל בין גלגליהם "מתירה" להם להשתולל ולעשות כתאוות רוחם בכבישים בעיקר העירוניות הידועות כצפופות יותר ומסכנים אותנו, את אלו הנעים על ארבע או אלו ההולכים על שתיים במעברי החציה. אך, החמור יותר שהם מסכנים את עצמם באופן בלתי נסלח.