אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
המשחק האמיתי: בארסה נגד ברצלונה צילום: איי פי

המשחק האמיתי: בארסה נגד ברצלונה

זה יהיה כריסטיאנו רונלדו נגד ליאונל מסי, קאקה נגד צ'אבי וגווארדיולה נגד פלגריני, אבל זה גם עשוי להכריע בשאלה גדולה בהרבה: מי יהיה הנשיא הבא של ברצלונה. הקרב כבר התחיל ואף אחד לא מתכוון לוותר

08.04.2010, 17:19 | רונן וודלינגר

תושבי מדינת FC Barcelona, שבירתה הקאמפ נואו, מתכוננים בימים אלה לבחירות לנשיאות שיתקיימו ב־13 יוני. בעוד שמרבית הדמוקרטיות בעולם סובלות מהיעדר התעניינות ושיעורי הצבעה נמוכים, הרי שבמועדון הספורט של ברצלונה הדמוקרטיה עדיין חיה, ובעיקר בועטת.

קרוב לעשרה מועמדים רואים את עצמם ראויים לעמוד בראש מועדון הספורט של הבלאוגראנה (בקטלאנית: כחול־אדום, הצבעים של ברצלונה והכינוי של הקבוצה). מי שייבחר, יחלוש על ארגון ענק שכולל כ־90 קבוצות ספורט ב־14 ענפים שונים, אבל מעל כולם קבוצת הכדורגל - אלופת אירופה ואחת הקבוצות המצליחות והאהודות בעולם. בעוד אוהדי הקבוצה בעולם עסוקים עכשיו בהופעה של ליאונל מסי נגד ארסנל ברבע גמר ליגת האלופות או מתכוננים ל"אל קלאסיקו" בשבת, הרי שבמועדון עסוקים עכשיו לא פחות גם בכל הטריקים הפוליטיים שאפשר להעלות על הדעת - מספינים והשמצות ועד חלוקת תפקידים והבטחות לבוחרים.

ליאונל מסי. פרננדו טורס יצטרף?, צילום: רויטרס ליאונל מסי. פרננדו טורס יצטרף? | צילום: רויטרס ליאונל מסי. פרננדו טורס יצטרף?, צילום: רויטרס

הפרויקט מעל הכל

בשלב זה מסתמן מאבק דו־ראשי על הנשיאות: מצד אחד, חואמה פרר, סגן נשיא המועדון לענייני נכסים והאיש שנבחר על ידי ההנהלה הנוכחית בתור ממשיך דרכו של הנשיא המכהן ז'ואן לאפורטה. מן הצד השני עומד סנדרו רוסל, מי שהיה סגן הנשיא לעניינים ספורטיביים ויד ימינו של לאפורטה ועם השנים נהפך לאופוזיציונר המובהק שלו.

סקר שנערך באמצע מרץ הוכיח שהעמדה של רוסל משתלמת לו בינתיים. 40% מחברי המועדון ציינו שהוא המועמד שלהם לנשיאות, זאת לעומת 22% שקיבל אלפונס גודאל, שהיה עד אותו רגע המועמד המועדף על לאפורטה. במחנה של הנשיא הבינו שהמועמד שלהם לא מספיק אטרקטיבי ובעיקר שהם צריכים לאחד כוחות מול רוסל.

לקראת סוף מרץ, בתום ישיבה לילית דרמטית, נבחר פרר להיות מועמד ההמשך המוסכם, במקום גודאל שהעדיף לפרוש מהמירוץ וציין באבירות: "פרויקטים הם יותר חשובים מאנשים בודדים, ומעל לכל עומדת ברצלונה האהובה שלנו". פרר הצהיר שהוא ימשיך באותה הדרך של ההנהלה הנוכחית, רק "בסגנון שונה", ולאפורטה סיכם את ההחלטה בעמוד הפייסבוק שלו: "הבחירה בפרר נועדה להבטיח שמועמד ההמשך יגיע מבין אותם אנשים שהביאו את בארסה לרגעים היפים בתולדותיה".

השקט. מה הוא אומר?

אבל עם כל הכבוד לרגעים היפים, הסקרים הראו שגם פרר לא יכול לנצח לבד. לפיכך הוא צירף אליו לפני שבוע מועמד עצמאי נוסף - אגוסטי בנדיטו, שכיהן בעבר כדירקטור האחראי על הוועדה הספורטיבית של המועדון. ישנם גם מועמדים נוספים, עם סיכויים נמוכים, אבל עם עמדות מעניינות. אחד מהם הוא חיימה גישה, פרופסור מקומי, שמנסה לפנות אל קולות הנשים המהוות כחמישית מכלל חברי המועדון. גישה קורא לחזק דווקא את קבוצת הנשים בכדורגל ומבטיח לפתוח את שירותי הבייביסיטינג בקאמפ נואו.

ורוסל? הוא עסוק בינתיים במה שהפוליטיקאים הישראלים למדו כבר מזמן - לשתוק. "רוסל יודע שאם הוא ידבר, יש לו יותר להפסיד מאשר להרוויח", נכתב לאחרונה ביומון הקטלאני "ספורט". "האסטרטגיה השקטה שלו נראית כמו הדרך המנצחת - לשבת בכניסה ולראות את גופות אויביך עוברות על פניך".

הדמוקרטיה בברצלונה אולי תוססת היום, אבל לא תמיד אלה היו פני הדברים. למעשה, ההיסטוריה של הדמוקרטיה הברצלונאית מקבילה במידה רבה להיסטוריה הפוליטית של ספרד כולה, לטוב ולרע. מועדון הכדורגל של ברצלונה נוסד ב־1899, ועד למלחמת האזרחים של ספרד ב־1936 נבחרו הנשיאים במסגרת מועצה מצומצמת ולרוב פה אחד.

שנות הדיקטטורה של פרנקו לא היטיבו עם חופש הבחירה במועדון ועד 1953 מונו הנשיאים על ידי רשויות המחוז, שנבחרו בעצמם על ידי הפשיסטים ממדריד השנואה. באותה שנה חלה התרככות מסוימת והונהגו בבארסה בחירות חצי דמוקרטיות, שבהן היו רשאים לבחור רק חברי מועדון גברים.

ב־1978, שלוש שנים אחרי מותו של החנרליסימו ובמקביל לאימוץ החוקה הדמוקרטית במדינה, התקיימו לראשונה בתולדות המועדון בחירות חופשיות לגמרי. כיום יכול הנשיא להיבחר למקסימום של שתי קדנציות בנות שש שנים כל אחת. כל אחד מ־170 אלף חברי המועדון (סוסיוס) - שמשלם דמי חבר שנתיים (150 יורו) ופעיל במועדון יותר משנה - רשאי להצביע. לאחר הבחירות ממנה הנשיא הנבחר את חברי הממשלה שלו - הנהלה בת 14 עד 21 חברים. במקביל, נבחרים גם 300 נציגים של חברי המועדון, המהווים מעין פרלמנט ותפקידם בין השאר לאשר את חברי הממשלה. אגב, כל התפקידים הללו נעשים ללא תשלום, אם כי מקנים כמובן כוח ופרסום לא מבוטלים.

שחקני ברצלונה חוגגים נגד ארסנל. בשבת נגד ריאל מדריד, צילום: איי פי שחקני ברצלונה חוגגים נגד ארסנל. בשבת נגד ריאל מדריד | צילום: איי פי שחקני ברצלונה חוגגים נגד ארסנל. בשבת נגד ריאל מדריד, צילום: איי פי

 

הרוח מכתיבה

אין מי שמבין את העוצמה שטמונה בתפקיד יותר מהנשיא המכהן. ב־2003 החליף לאפורטה, אז עורך דין צעיר וכריזמטי, את הנשיא הכושל ז'ואן גספארט, שסיכם לאחרונה את תקופת כהונתו בווידוי המופלא: "מה שהשתבש כשהייתי נשיא, הוא העובדה שהייתי הנשיא". את פרסומו קנה לאפורטה כשהוביל בסוף שנות התשעים את האופוזיציה לקודמו של גספארט, ז'וספ לואיס נונייס, מי שעמד בראש המועדון מ־1978 עד 2000 והפך אותו לארגון בעל שם עולמי. אבל לאפורטה ביקש לקחת את המועדון צעד קדימה - לא רק קבוצת כדורגל סימפטית, אלא מעצמה כלכלית רווחית שנשלטת על ידי נורמות ניהוליות מתקדמות.

ואכן, בשבע השנים שבהן שלט במועדון הוא הוביל אותו לא רק להצלחות מקצועיות אדירות - שלוש אליפויות ושני גביעי אירופה – אלא גם הפך אותו לאחד העשירים בעולם. עם הכנסות של 366 מיליון יורו בעונת האחרונה, הפכה בארסה למועדון הכדורגל השני בעושרו בעולם אחרי ריאל מדריד.

קשה להתווכח עם הצלחת המודל הדמוקרטי של בארסה. בעולם ספורטיבי קפיטליסטי וציני מוכיחה הבלאוגראנה שאפשר לשלב מצוינות ספורטיבית עם הצלחה כלכלית ועם נאמנות לעקרונות כמו שיתוף ונאמנות. מיליונים ברחבי העולם אוהדים את בארסה בגלל הרומנטיקה שכרוכה בכך שהמועדון שייך לחברי המועדון שמחזיקים בו מניות ולא לאיזה מיליארדר רודף פרסום.

במקומות רבים, כולל בישראל, מנסים לחקות את המודל הזה. משהו מהייחוד של ברצלונה ניתן ללמוד גם מהעובדה שהחולצה של הבלאוגראנה לא מוכתמת על ידי פרסומות, אלא נושאת רק את שמו של יוניצ"ף - קרן האו"ם למען ילדים. בעצם, הדוגמה הטובה ביותר לרוח המיוחדת של בארסה היא סגנון המשחק של הקבוצה: לא משנה כמה כוכבים גדולים יש בהרכב (ויש הרבה כאלה), הם תמיד כפופים לשיטת המשחק, שבה כל השחקנים מחויבים לעבור בלי הפסקה מההגנה להתקפה ולהפך. לעומת היריבה הראוותנית ממדריד, ששקועה בפרויקטי גלאקטיקוס בזבזניים, החבר'ה מקטלוניה משדרים שפיות ופשטות יחסית, תוך התבססות על שחקני בית רבים.

משטר מוצלח. לא פופולרי

אבל לדמוקרטיה, כידוע, יש גם חסרונות. הביקורת הבלתי פוסקת על עבודת הנשיא והניסיונות לחתור תחתיו מביאים לחוסר יציבות שמקשה על תפקודו. לאפורטה עצמו ניצל פעמיים בקושי מניסיונות להדיחו. מעבר לכך, העובדה שהמועמדים עומדים לבחירה גורמת להתנהלות פופוליסטית בניהול הקבוצה ולפיזור הבטחות לבוחרים, הן במהלך הקמפיין והן במהלך הכהונה. המעבר לקדנציה בת שש שנים אמור לפתור לפחות חלק מהבעיות הללו ולתת למערכת יותר יציבות ויכולת לתכנן פעילות לאורך זמן.

בעיה נוספת היא שעם כל היומרה השוויונית, כמו בכל דמוקרטיה, גם בברצלונה יש לכסף כוח מיוחד, בעיקר במה שנוגע לזכות להיבחר. אמנם לכאורה כל חבר מועדון יכול לרוץ לאחת המשרות הניהוליות. אלא שהחוק הספרדי מחייב את הדירקטורים להפקיד ערבויות גדולות עם כניסתם לתפקיד, מה שמונע בפועל ממרבית האנשים להתמודד על תפקידים אלה. נוסף על כך, לא כל אוהד, מסור ככל שיהיה, יכול לממן עלות של קמפיין בחירות שנעה, לפי ההצהרות הרשמיות, בין חצי מיליון יורו (בנדיטו) ועד 800 אלף יורו (רוסל). הערכות אחרות מדברות על מספרים גבוהים בהרבה. כנגד זה קמים מועמדים כמו מיגל פואו, סגן נשיא מועדון האוהדים של בארסה. פואו מציג את עצמו כ"מועמד העם" ומצהיר: "לא צריך להיות תעשיין או מולטי־מיליונר כדי להיות נשיא המועדון".

. . .

נשיא? חמור

וישנה עוד בעיה עם הדמוקרטיה - לעתים היא גורמת למי שעומד בראשה לשכוח מי שלח אותו לתפקיד. זה לפחות מה שטוען בשנים האחרונות רוסל ביחס לחברו לשעבר לאפורטה. "ההנהלה הנוכחית לא עצמאית, לא שקופה ולא דמוקרטית", האשים רוסל, כשהתפטר מתפקיד סגן הנשיא ב-2005 עם ארבעה חברי הנהלה נוספים.

המתפטרים טענו שלאפורטה הנהיג במועדון סגנון דיקטטורי וניצל את התפקיד כדי לחזק כוחו הפוליטי במחוז. האמת, קשה להאשים את רוסל, בעבר בכיר בנייקי וכיום בעלים של חברת שיווק, בפרנויה. בסוף 2009 דווח בעיתונות הספרדית כי מאז 2005 שלח לאפורטה בלשים פרטיים כדי לעקוב אחרי מתנגדיו הפוליטיים במועדון, בהם רוסל (וגם פרר). רק בחודש שעבר פרסם לאפורטה ספר חדש, שבו הוא מסכם את תקופת נשיאותו. בין השאר, טוען לאפורטה בספר שב־2004 ניסה רוסל לשכנע אותו למכור את רונלדיניו לצ'לסי כדי שהשניים יוכלו לגזור מהמכירה קופון אישי בסכום של 10 מיליון יורו. רוסל, שידוע כמי שהביא את הברזילאי לברצלונה, הגיב בתחילת החודש במכתב פתוח שבו הוא מאשים את לאפורטה בשקר ומאיים כי יגיש נגדו תביעת דיבה.

מעבר לכך, אחד ממוקדי המחלוקת המרכזיים בין רוסל ללאפורטה הוא הפוליטיקה, או ליתר דיוק, מקומה הרצוי של הקבוצה במאבק הקטלאני לבדלנות משאר ספרד. בעוד לאפורטה מעיד על עצמו שהוא לאומן קטלאני ותומך בעצמאות לחבל, רוסל חושב שצריך להשאיר את הקבוצה מחוץ למשחק הפוליטי ומתנגד לעמדות בדלניות.

בינתיים הסקרים מחמיאים לרוסל, והוא מוביל גם במה שקשור לנוכחות ברשתות חברתיות עם כ־7,000 קבוצות תמיכה בפייסבוק. גם כאן, כמו בבחירות פוליטיות אחרות, נהפכה הרשת לזירת מאבק משמעותית של המתמודדים. כשעבדתי על הכתבה הזו וגלשתי לבדוק את העמוד של לאפורטה בוויקיפדיה, הופיעה שם במקום תמונתו של הנשיא תמונה של חמור. לא קשה לנחש מי עומד מאחורי "הפרגון" הזה. מאז כמובן תוקנה התמונה.

פרשנים מעריכים שהסיבות ליתרון הנוכחי של רוסל קשורות לעובדה שהוא מכין את הקמפיין זה חמש שנים, הפופולריות שרכש לעצמו בתפקיד סגן הנשיא וכן מיאוס ממה שלאפורטה מייצג.

פרר מצדו מנסה בימים האחרונים לבדל את עצמו מלאפורטה, ומקורבים שלו פנו לאחרונה לנשיא בבקשה שלא ידבר בשבחו של פרר מחשש שזה יפגע בתדמיתו.

בשבועות הקרובים צפוי רוסל להודיע באופן רשמי על מועמדותו, ובסביבתה שלו מבטיחים שהוא מכין לבוחרים הפתעה עצומה.

הניחוש החביב על אוהדי ברצלונה הוא שרוסל יתחייב שאם ייבחר הוא יחזיר למועדון את הבן האובד - כוכב ארסנל ססק פאברגאס, שהחל את הקריירה שלו בקבוצת הנוער של בארסה. לפי השמועות, עסקה כזו צפויה לצאת לפועל תמורת 56 מיליון יורו. כמו כן, שמו של רוסל נקשר בעסקה אפשרית שתביא לקאמפ נואו את פרננדו טורס מליברפול. טורס מודה שיש לו קשר עם רוסל, אבל מכחיש שנחתמה עסקה.

פחות משלושה חודשים לפני הבחירות, שיקבעו את גורל המועדון בשנים הקרובות, המאבק נראה צמוד ופתוח. המתמודדים מנסים לחדד עמדות, לקלוע לרצון האוהדים ולחפש את תמיכתם של כוכבי עבר של הקבוצה.

סביר להניח שגם תוצאת המשחק בשבת נגד ריאל השנואה תזיז לכאן או לכאן את קולות הסוסיוס.

כך או כך ברצלונה תמשיך להוכיח, כמו שאומר הסלוגן של המועדון, שהיא "יותר ממועדון".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות