"שדרגנו את הבית, אבל איכות החיים ירדה"

"המחשבה הראשונה שחלפה לי בראש היתה לשדרג את הדירה שלי. לא היו לי ספקות בנוגע לפרויקט, ואת האופטימיות הזאת העברתי גם לשכנים. כולם התלהבו", מספרת טלי (שם בדוי), שמתגוררת בקריית אונו, בבניין הראשון שנכלל בפרויקט פינוי־בינוי בישראל. "מה שהציעו לנו היה קפיצת מדרגה ביחס לבניין הקיים, אבל אף אחד לא ידע מה באמת צריך לבקש. היינו הראשונים בארץ, וגם בשכונה הבניין שלנו היה זה שצריך להתפנות ראשון".

איך ידעתם מה לדרוש?

"מכיוון שהיינו הראשונים, עדיין לא היו סטנדרטים מקובלים. היום הייתי מתנהגת אחרת: למשל, הייתי דורשת לגור בקומה גבוהה יותר. אני יודעת שכיום מקובל לתת דירות גם חמש קומות מעל הקומה שבה התגוררת, ואותי שדרגו בקומה אחת בלבד. היום אני מבינה שהיינו תמימים, סמכנו על הקבלן בעיניים עצומות. יצאנו כמו עדר בלי לדעת כלום".

כל הדיירים הסכימו מיד?

"ביקשו מאיתנו לחתום על ייפוי כוח שמאפשר לקבלן להתחיל לפעול. כולם הסכימו, עד שלאחר כשבוע גילינו שאחת השכנות בבניין לא חתמה".

ומה עשיתם?

"התווכחנו איתה. אחרי שהשכנועים לא עזרו, פשוט הפסקנו לדבר איתה. אחת השכנות גם קיללה אותה בחדר המדרגות. אחרי שלושה חודשים היא נשברה. היה לה קשה עם החרם והיא החליטה לחתום".

אז בסיכומו של דבר כולם זכו לאותן ההטבות?

"אמרו לנו שכל החוזים שקופים ושכל דייר מקבל בדיוק את אותם התנאים כמו שכנו לבניין. החוזה באמת היה זהה לכולם, אבל לכל חוזה יש נספחים. היום אנחנו יודעים שיש אנשים שקיבלו יותר".

טלי התגוררה בבניין בקריית אונו מאז 1979, ולמרות התקופה הארוכה היא אומרת כי הצפייה בהריסתו לא היתה קשה לה. "זה היה בסך הכל בניין ישן עם דירות קטנות", היא מספרת. למעבר עצמו דאג הקבלן, שהסדיר את נושא ההובלות לדירה השכורה ואת העברת כספי השכירות מדי חודש.

בהמשך הגיע השלב שבו נדרשו טלי ושכניה לבחור את המפרט הטכני לדירות החדשות מתוך רשימה שהציע הקבלן, ולדבריה לא היה מספק. "משום שהיינו הראשונים, היו כל מיני בעיות שנפתרו לאחר מכן בבניינים הבאים. המפרט הטכני שהציעו לנו כלל מטבח מנגר לא מוצלח במיוחד, ובבניין הבא הקבלן כבר החליף אותו בנגר אחר. גם החברה שסיפקה את המרצפות היתה גרועה והוחלפה", היא מספרת.

העברתם את הניסיון שצברתם לדיירי הבניינים הבאים?

"לימדנו את הדיירים בבניינים הסמוכים מה לבקש מהקבלן. היו הרבה דברים קטנים, כמו המיקום הבלתי הגיוני של הברז באמבטיה. אחר כך כבר התחילו להגיע דיירים מכל הארץ שהחלו תהליך של פינוי־בינוי. הבניין שלנו היה כמו מקום שעולים אליו לרגל. הם הגיעו בקבוצות, ובשלב מסוים זה ממש הכביד עלינו. היום כבר יש עוד פרויקטים, אז מגיעים פחות".

בדיעבד היית חותמת על העסקה שוב?

"אילו ידעתי שנחיה בצפיפות כזו, לא הייתי חותמת. הפכנו משכונה של 170 משפחות לשכונה שיגורו בה יותר מ־500 משפחות. בשעות מסוימות כבר יש כאן בעיות תנועה, וזה עוד לפני ששני בניינים אוכלסו. השכונה לא ערוכה לזה. לאחרונה אני שוקלת למכור את הדירה בגלל הצפיפות והרעש. כבר ארבע שנים שאנחנו גרים בתוך אתר בנייה. שדרגנו את הבית, אבל איכות החיים ירדה".