"התחדשות עירונית היא עניין פוליטי"
פרופ' בנג'מין דייבי, מומחה בינלאומי להתחדשות עירונית, אינו מתרשם מהתהליך שעובר על ערי ישראל ובראשן תל אביב: "יש אצלכם בנייה לגובה שאני לא יודע בדיוק למי היא מיועדת, אבל אני מתאר לעצמי שהיא נועדה לאנשים אמידים יותר. לא בטוח שמתכנני העיר עושים עבודה טובה"
פרופ' בנג'מין דייבי מאוניברסיטת דורטמונד הגרמנית הוא מומחה בעל שם עולמי לכל מה שקשור להתחדשות עירונית. יש לו חיבה עזה לצורה שבה ערים מתפתחות ומתחדשות שוב ושוב, ממש כמו יצור אורגני וחי, וכשהוא מדבר על התחדשות עירונית נדמה שהוא זונח מאחור תקנות, חוקי עזר עירוניים ותוכניות מתאר, ומחליף אותם בתהליכים תרבותיים, באבולוציה ובפוליטיקה. תחת ידיו של דייבי נהפכת הצמיחה של עיר לתהליך מורכב ומרתק, למעשייה סבוכה, כמעט משל על הקיום האנושי. זאת אולי גם הסיבה שההרצאות שלו באוניברסיטה כל כך פופולריות.
באמצע שנות ה־50 לחייו, דייבי - שמצויד במראה אופנתי, זקן זיפים התואם את מעיל העור שלו ומשקפי קרן צבעוניים - הוא התגלמות האקדמיה הגרמנית הבועטת. הוא מבקר נלהב בהודו, שם הוא שותף פעיל בצמיחה של ערים בתת־היבשת. הוא גם מבקר נלהב וחד של טעויות במדיניות שנעשות על ידי ערים ברחבי העולם, בעיקר באופן שבו הן מתייחסות לגדילתן ולתושביהן. הוא מתנסח באלגנטיות מושחזת, כזאת שגורמת לא אחת למתכנני ערים, אדריכלים ופקידי ממשל לנוע בחוסר נוחות כשהוא מרביץ בהם תורה.
על פי דייבי, התחדשות עירונית יכולה להיות תהליך שמשקף אידיאולוגיות עמוקות, פוליטיקות, תרבות וכוח, באותה מידה שהיא תהליך שמבעבע מלמטה ומשקף את תהליכי השינוי שעוברים על תושבי הערים. אלא שבסופו של התהליך כמעט תמיד מוכרזת מלחמה על אותם תושבים שיצרו אותו, בעיקר על ידי אלה שמבקשים לקדם את המרכיב המלאכותי של ההתחדשות האורבנית. כיום, כשיותר תושבים בעולם מתגוררים בערים מאשר אי פעם, איש אינו יודע איך המלחמה הזאת תיגמר.
אורגניות ונחשי חנק של ערים
דייבי אוהב את החיים בדורטמונד ובחבל הרוהר הגרמני. "זה מקום נפלא למתכנן לחיות בו", הוא אומר כמי שחי, מלמד ועובד באזור יותר מעשור. דורטמונד, העיר השביעית בגודלה בגרמניה, היא מקום שבו מתכנני העיר עשו כבשלהם. התוצאה היא בין השאר בנייה מרווחת, כך שבין כל כמה בניינים מפריד מגרש ריק, העומד לטובת הציבור או משמש גן פרטי. הגישה הזאת הפכה את דורטמונד לעיר הירוקה ביותר בחבל הרוהר: כמחצית משטחה (140 קמ"ר) מוקדש לפארקים וליערות. איכות החיים הזאת משכה הרבה אנשים לעיר, מה שבתורו יצר חיים תרבותיים עשירים, ארכיטקטורה מסקרנת ועיר שהיא היום אחת הפנינים של גרמניה.
דייבי נטל חלק בשינוי היסודי שעברה העיר בשני העשורים האחרונים, מעיר של תעשייה מסורתית וכבדה שעסקה בברזל, פחם, וייצור ושתיית בירה, לעיר של תעשיית IT, לוגיסטיקה, ביטוח, בנקאות, תקשורת, מדיה ושתיית בירה. "דורטמונד עשתה תהליך של התחדשות עירונית כפי שאף עיר אחרת בגרמניה לא עשתה בשנים האחרונות, למעט אולי ברלין", ממשיך דייבי לשבח את פנינת ווסטפליה. עם ההצלחה של העיר קשה להתווכח: היא בירת התרבות הרשמית של האיחוד האירופי ל־2010, קבוצת הכדורגל שלה מדורגת במקום הרביעי בליגה הגרמנית והיא אכן מבטיחה לתושביה גן של שושנים בדמות ה־Westfalenpark, שהוא גן הוורדים השלישי בגודלו בעולם. הכל בזכות התחדשות עירונית שבוצעה כהלכה.
"לכל הערים יש מקור", אומר דייבי כשהוא נדרש להסביר את התהליך. "הן אולי יוסדו על ידי קיסר או חקלאים, או הוקמו במכוון על דרכי מסחר ונהרות, אבל תהיה הסיבה אשר תהיה, לערים יש נטייה לאבד את התפקוד המקורי שלהן. הן מזדקנות, וכאן נכנסת לתמונה התחדשות עירונית. זה תהליך שבסיסו עמוק יותר משינוי של חזות העיר, התשתיות שלה ותושביה, הוא מכוון להיות חלק מהשינוי בתפקוד של העיר.
"דוגמה טיפוסית לכך היא מה שעבר על ערים אירופיות בימי הביניים, כאשר חומות העיר הורדו מכיוון שכבר לא היה בהן צורך, והחל תהליך של גידול וחידוש עירוני. את אותו תהליך, בקנה מידה אחר, ראינו גם בערי אירופה המופצצות וההרוסות של אחרי מלחמת העולם השנייה. אחרי 1945 ראשי עיריות היו צריכים להחליט אם הם רוצים לבנות מחדש את הריסות העיר או לשנות את ההרכב שלה. בין השנים 1945 ל־1955 מרכז העיר דורטמונד השתנה מהותית, ממראה של ימי הביניים למראה מודרני, שאיתו בא גם שינוי בתפקוד. בראייה לאחור אנחנו יכולים לומר היום שמגוון התהליכים שעברו על הערים האלה היו למעשה תהליך אחד גדול וארוך שנקרא התחדשות עירונית".
האם יש מרכיב אורגני מהותי בתהליך, או שרק ערים מופצצות עוברות התחדשות עירונית?
"מהרבה בחינות זהו תהליך אורגני. מצד אחד, אלו תהליכים שעשויים להיות מאוד רדיקליים, כמו רובע לה דפנס בפריז או פרויקט הדוקלנדס בלונדון, ששניהם היו הפרעה גדולה במרקם העיר ובמה שאנשים חוו עד אז כתהליך ההיסטורי של התחדשות אורבנית. מצד שני, אם מסתכלים על הטווח הארוך, אנחנו רואים שאפילו מבצעי השיפוץ והבנייה הענקיים האלה הם חלק מהתהליך האורגני. אגב, אם המבצעים הכבירים האלה לא מוצלחים, אנחנו לא אחת רואים ערים גוססות ומתות".
איפה זה קרה?
"רוב הערים הגרמניות שבהן נבנו בשנות השישים והשבעים מבנים רבי קומות חוו כישלון מוחלט שעליו הן משלמות עד היום. רבי הקומות האלה היו חלק מניסיון התחדשות רדיקלי ומלאכותי, שעדיין נבע מצורך אורגני אמיתי - היה צריך להתמודד עם גידול מסיבי באוכלוסייה. זה לא הרג ערים, אבל זה בהחלט שיתק וחנק חלקים מהן או יצר בעיות מסוג חדש ועוולות שאותן מנסים לתקן עד היום. חלק גדול מאוד מהבניינים האלה ננטשו ועמדו ריקים עשרות שנים, חלק נבנו מחדש, חלק שופצו - אבל עד היום אף אחד לא באמת רוצה לגור במבנים האלה".
צמיחה היא לא תמיד לגובה
החלק האהוב על דייבי בתהליך ההתחדשות העירוני הוא זה שמגיע מהתושבים במשך פרק זמן ארוך - תהליכי מיקרו שמצטברים לכדי שינוי במאקרו. "בהרבה ערים האוכלוסייה המקומית, דרך מיליוני צעדים קטנים, משנה בתים ושטחים ציבוריים כדי שיתאימו לדרישות של זמננו. זה מתרחש בכל העולם, במקומות מסוימים יותר ובאחרים פחות, אבל אני אוהב מאוד את השינוי האסתטי שחל בווינה, והוא קרה מלמטה למעלה.
"וינה היא עיר של שוכרים, יותר מ־70% מהדיירים בעיר הם שוכרים, אבל הם גם מרגישים אחריות לנכסים שבהם הם גרים. בשנים האחרונות אוכלוסיית העיר הפכה צעירה יותר, משפחות קטנות עברו לשכונות שקודם לכן לא היו בהן משפחות, והן התחילו לשנות את חזות השכונות האלה, כמו גם את המוסדות והשטחים הציבוריים שלהן.
"גם על בתי הדירות של ברלין עבר תהליך דומה בשני העשורים האחרונים, שהחל דווקא מהתכנון הפנימי של הדירות. ככל שברלין נהפכה לבירת הילודה של אירופה, כך גם המבנה הפנימי של הדירות השתנה כדי ליצור חללים רחבים יותר עבור ילדים, המופרדים מאלה של ההורים, מעין מבצרים קטנים לילדים. התהליך הזה זלג למהות הציבורית של העיר, והיום ברלין היא אחת הערים הידידותיות ביותר באירופה עבור ילדים. זה לחלוטין פועל יוצא של מאות אלפי תהליכים קטנים שקרו ברמת התושב".
זה הרגע שדייבי מגיע לתל אביב ולתהליך ההתחדשות המורכב שלה. עבורו תל אביב, עם סבכי הכבלים שלה שמטפסים כמעט על צדו של כל בניין ומלבני המזגנים שצצים בערבוביה, היא ניגוד מרתק לווינה המטופחת.
האם גם זה תהליך של התחדשות עירונית?
"בהחלט. תל אביב היא דוגמה מצוינת לכך שערים לא פשוט יושבות ולא עושות כלום, אלא נמצאות בתהליך מתמיד של התחדשות, ממש אבולוציה אורבנית. גם בתל אביב התהליך הוא אורגני כמו בווינה, אלא שהעיר עשתה בחירות אחרות. האופי של העיר השתנה: מבתי הבאוהאוס הנקיים והלבנים לפתרונות עבור משפחות קטנות, ואז הגיעה הטכנולוגיה בצורת הכבלים שטיפסו לכל דירה מבחוץ והקנו לעיר מראה חדש. היום, לצד מערכת שמעודדת חידוש של בניינים קיימים והגדלת שטחם, צומחים בה גם רבי קומות. זו בנייה לגובה שאני לא יודע בדיוק למי היא מיועדת, אבל אני מתאר לעצמי שהיא נועדה לאנשים אמידים יותר".
היא לעשירים בלבד.
"אם כך, לא בטוח שמתכנני העיר עושים עבודה טובה. טוב יעשו האחראים על התהליך מהצד המוניציפלי והשלטוני אם הם ישאירו הרבה מקום וכבוד לתהליכים האורגניים של ההתחדשות העירונית. במקרה של תל אביב אני יודע שזו עיר שנהפכה למקום שבו אנשים כן רוצים לגדל ילדים - זה התהליך האורגני. אם מתכנני העיר יתייחסו בכבוד לתהליך הזה וישאירו לו מקום להמשיך ולהתרחש, הם יצליחו מאוד. אני מקווה שהם לא יהיו כמו מתכנני הערים שהיו אחראים לרבי הקומות שצמחו בגרמניה בשנות השבעים, שעשו עבודה רעה בהבנת התהליכים התרבותיים שעברו על העיר. התוצאה, כאמור, היתה גרועה".
אז איך שני התהליכים האלה - האורגני וזה של האלפיון העליון - מסתדרים יחד?
"הם שני חלקים של אותו שלם שנקרא התחדשות עירונית. כפי שהתרחש השינוי התרבותי שעבר על תל אביב והכשיר אותה למשפחות, כך גם התרחש כנראה שינוי בשוויוניות של החברה הישראלית. התרבות הזאת של השפע, הניכור והכסף משתקפת במגדלים. למעשה, גם היא חלק מתהליך אורגני, לבעלי הממון לפחות, שגם עבורם הפכה תל אביב למקום לגיטימי לחיות בו".
חמלה, דמוקרטיה והקפיטל של מרקס
על פי דייבי, יש לאלמנט המלאכותי בהתחדשות ערים תפקיד שהוא לפעמים גדול יותר מזה של האלמנט האורגני. "המרכיב המלאכותי הוא בחלקו הגדול פועל יוצא של המרכיב האורגני", הוא מסביר, "והוא ייעשה לרוב בעזרת תמיכה ממשלתית או מוניציפלית, תוכניות מימון ענקיות ולא אחת גם יזמי נדל"ן פרטיים. השאלה כמובן היא באיזה אופן מתבצע הרכיב הזה. אם אתה מאמין בצדק חברתי ובשוויון, יהיו לך ציפיות אחרות ממישהו שרואה את עצמו חלק מעילית מסוימת וחושב שרווחים חשובים יותר מחמלה. לצערי, בחלק גדול מהמקרים ידם של האחרונים על העליונה, ומי שנפגע הם בדרך כלל התושבים המקומיים".
דוגמאות לא חסר. "לאחרונה ביקרתי בעיר אחמדאבאד, העיר השביעית בגודלה בהודו, שנמצאת במדינת גוג'אראט. בעשור האחרון החליטו קברניטי העיר שהגיע הזמן לחדש אותה. כחלק מהפגנת הכוח של העיר, הם החליטו לשפוך לאורך גדות הנהר שעובר במרכזה כמויות עצומות של בטון, לפנות משם את כל מי שגר בפחונים, להחריב את גדת הנהר הטבעית ולחבר אליו תעלה שנויה במחלוקת מנהר אחר, כדי להגביר את הזרימה של הנהר. זה פרויקט שכל מטרתו היא להלל את כוחו של השלטון המקומי. אם אתה מאמין בדמוקרטיה ובחברה שוויונית, סביר להניח שתחשוב שצמיחה עירונית מהסוג הזה פשוט מסריחה. אם היה תהליך מתוקן באחמדאבאד הוא היה כולל בתוכו את שיקולי האוכלוסייה המקומית ופתרונות דיור למפונים.
"אבל לא צריך להרחיק עד הודו, אפשר לגשת לניו יורק ולבחון את פרויקט ההתחדשות של אזור Ground zero. אם בוחנים את כל ההצעות והדיון האינסופי, והצדדים שמעורבים בפרויקט על כל האינטרסים השונים שלהם, הרי די ברור שהתוצאה של ההתחדשות בחלק הזה תהיה בסופו של דבר בנייה שכל מטרתה להאדיר את כוחה האורבני של ניו יורק ואת עוצמתה של אמריקה".
האם אפשר להתבונן בתהליך של התחדשות עירונית וממנו להסיק מהם הערכים שלפיה החברה המקומית מתנהלת?
"בדיוק. אחד המקרים הראשונים של התחדשות עירונית ששיקפה את התרבות באותו זמן הוא זה שנעשה על ידי הברון ז'ורז' אז'ן אוסמן, שהתבקש ב־1853 על ידי נפוליאון השלישי להפוך את פריז למודרנית. אוסמן פתח את הרחובות לרווחה, יצר את השדרות המפורסמות של העיר, התקין בה מערכת ביוב ומעליה הניח את השאנז אליזה.
"הוא עשה זאת על ידי הכרזת מלחמה על תושביה של פריז באותו זמן: הוא פינה רבים מהם בכוח ושיכן אותם מחדש כרצונו, גרם להרס המוני של מבנים בעיר והוציא סכומי כסף שערורייתיים על חידושה - שאותם שילמו כמובן האזרחים. תוכנית ההתחדשות שלו נגעה ככל הנראה ב־60% ממבני העיר, אפילו בקנה מידה נפוליאוני היא היתה גרנדיוזית. זה היה אחד מתהליכי חידוש העיר המוצלחים בהיסטוריה האנושית, תהליך שהפך את פריז למה שהיא היום, אבל מבחינה דמוקרטית וערכית הוא היה אסון מוחלט עבור התושבים".
יש תהליכי התחדשות עירונית ששיקפו תרבות וערכים מקומיים באופן חיובי?
"אני משוחד ואוהב לחזור לדוגמה של עיר הולדתי, וינה. בתחילת המאה ה־20 וינה היתה סוציאליסטית, קראו לה וינה האדומה. הסוציאליסטים החליטו ליצור פתרונות דיור למעמד הפועלים ובנו בתים בני שלוש עד ארבע קומות בכל רחבי הבירה האוסטרית.
"אני גדלתי באחד הבלוקים המוניציפליים האלה. הבתים האלה לא היו קופסאות צפופות להמונים, אלא דירות מרווחות יחסית ששובצו לא אחת בלבן של שכונות יוקרה כקונטרסט מתריס. בלבו של כל תהליך ההתחדשות הזה ניצבה דמותו הרומנטית של הפועל ההולך לעבודתו עם ספר בכיס האחורי. בהפסקת העבודה שלו הוא קורא את 'הקפיטל' ובערבים הוא ממציא מחדש בלהט את מעמד הפועלים. בתקופה ההיא היתה זרימה בלתי פוסקת של רעיונות מהרחוב ומהאנשים אל ההנהגה הפוליטית ובחזרה. לזה בדיוק אני מצפה מתהליך התחדשות עירונית מוצלח".
תגובה אחת לכתיבת תגובה