הרגולטור כבר מזמן לא קובע

הבעיה המרכזית בהתנהלות הגופים הרלבנטיים להסדרת תחום השידורים, הכוללים את משרד האוצר, משרד התקשורת, והמועצה לכבלים וללוויין, היא שהם עדיין מאמינים כי יש ביכולתם לקבוע מציאות, ולא להגיב אליה. הדיונים המתמשכים בנוגע לרפורמה בתחום השידורים, המתנהלים זה חודשים ארוכים בוועדת הכלכלה שבכנסת, מבקשים לקבוע את מבנה ענף הטלוויזיה בשנים הבאות, אך הם מתעלמים לחלוטין מהעובדה שהצרכן יקבע אותו, לא הרגולטור. כאשר רגולטור מאמין כי במתן רישיונות לספקי תוכן הוא תוחם את מספר השחקנים הפעילים בשוק הוא טועה טעות מרה, שגם מנפצת את כל תחשיבי גודל השוק, היקפי החדירה והעלות לצרכן שכלכלניו עמלו לבנות לפי תפיסה זו. כאשר תשתיות התקשורת מאפשרות לגורמים חדשים להציע שירותי תוכן על גביהם, תפיסת העולם שלפיה יש לפקח על שימוש במשאבים ציבוריים מאבדת הרבה מערכה.

הצרכן הישראלי הוא הבוס, הוא שיקבע אם בשעה 20:00 יתיישב לצפות במהדורת החדשות או יעדיף לקבל את סיכום היום בווידיאו מאחד האתרים. הוא יקבע אם ישלם כמה שקלים לשכירת סרט ב־VOD או יצפה בו בחינם, בשילוב פרסומות, באתר ייעודי מתחרה. כל עוד מתקיימת במוחו של הרגולטור האקסיומה השגויה שלפיה הוא הגוף הקובע, ולא הגוף המתאים את עצמו, נידונות כל רפורמה ורגולציה לכישלון מעשי.