צילום: אי פי אי
חקר ביצועים: גליון הערכה שבועי
גרנט בעקבות צ'רצ'יל, הולילנד מרים את המסך, הזוכים בלוטו לא באמת קיימים, שמיר כבר חושב על המחיר, רייפמן במלחמת התשה, אליהו מתכבד בזאת, חזקיהו צריך להתערב ופרי מפנק ומפנק ומפנק
פורטסמות' עולה לגמר הגביע
האנגלים מתים על קרבות נגד כל הסיכויים. זה רכיב חשוב בזהות הלאומית שלהם. מדובר הרי בעם שמהלל את אחת התבוסות הגדולות ביותר שלו במלחמת העולם השנייה, בדנקרק. את הליטרה השבועית סיפק להם הפעם אברם גרנט, מנג'ר פורטסמות', שהוביל את קבוצתו הפצועה, הפגועה, השבורה כלכלית ומקצועית, לגמר הגביע האנגלי נגד צ'לסי המדושנת. ההישג הזה עשוי לזמן לו הצעה מפתה במיוחד לאמן קבוצה בפרמיירליג. ווסטהאם כבר מתעניינת. ככה זה כשאתה מפנים איפה אתה חי ויודע שהניצחון המתוק והכסף הגדול לא נקנים בלי קצת רוח צ'רצ'ילית והרבה דם, יזע ודמעות.
אוריאל דסקל
החשדות לשוחד מסתעפים
לפני כמה שנים, במושב על שחיתות בכנס לשכת עורכי הדין, קם יעקב נאמן ואמר: "רבותיי, השחיתות האמיתית נמצאת ברשויות המקומיות, בוועדות התכנון והבנייה, לא בכנסת ובממשלה". עורך דין ידוע, שכמו נאמן גם הוא החליף מאז תפקיד, הוסיף: "המשרד שלי הפסיק לעסוק בנדל"ן. אי אפשר לקדם כלום בלי שוחד". כעת כל זה צף אל הכותרות הראשיות. המשטרה והפרקליטות הרי מאוהבות בחקירות בפרופיל תקשורתי גבוה, ונוהגות לחפש את הכסף שמתחת לפנס המצלמה. לפעמים הן מוצאות, לפעמים לא, אבל כשהמאמץ מושקע יש תוצאות. כך קרה בתחומי הלבנת ההון והפשע המאורגן. עכשיו אולי יגיע תור הנדל"ן. סירחון השמועות כבר מיתמר מעל הכיעור של יותר מדי פרויקטים.
משה גורלי
בני זוג מהמרכז זכו ב-74 מיליון שקל בלוטו
הדרך היחידה להתמודד עם הבשורה על הזוג שזכה בלוטו היא הכחשה. הרי גם אנחנו בסביבות גיל 40,
מהמרכז, ממלאים טופס פעם ב... ואז מאבדים אותו בתיק. גם אנחנו, אם היינו זוכים, היינו אומרים שלא צריך כל כך הרבה כסף. אבל אנחנו אף פעם לא זוכים, ואין לנו אלא לכחד את האפשרות לזכות במשהו, אי פעם. כי המחשבה שיש אפשרות כזו משרה מיד רפיון כללי על החיים ועל חשבון הבנק. לא צריך לשקול הלוואה כדי לשדרג את האוטו, למצוא דרך לחסוך לילדים, להבין איך מרוויחים יותר ומוציאים פחות. הרי יום אחד נמלא לוטו, נשכח מהטופס ונזכה במיליונים. אה, לא. זה לא באמת קורה. הסיפורים האלה הם פיקציה שנועדה לדכא אותנו, לערפל ולמנוע התנהלות כלכלית אחראית. גם אם נדמה שעדיף להכחיש את מצב העו"ש ולדבוק בפנטזיה, ממש עדיף להכחיש את הפרס הגדול ולדבוק במציאות.
אדוה גופן קיזלשטיין
מתלהט המאבק על דו"חות תנובה
ממש לא משנה מה נכתב בהסכם בין אייפקס למבטח שמיר, בעלי תנובה. גם לא ממש מרגש שאייפקס, המסרבת למסור את דו"חות תנובה, טוענת שזה כדי להגן על החברה מפני המתחרים. גם הניסיון של מבטח שמיר לשדר עסקים כרגיל ביחסים עם אייפקס אינו משכנע. לכל הצדדים נוח להציג את רשות ני"ע כשוטר הרע, וזה כמעט משכנע. אך הסיפור האמיתי אחר: זהבית כהן לא רוצה את מאיר שמיר כשותף, והדו"חות שהיא מחזיקה קרוב לחזה הם הנשק שלה. אלא שהיא יודעת ששמיר לא ייכנע כל כך מהר. מעל פני השטח כולם נראים עסוקים בדיונים עם הרשות, אך מאחורי הקלעים כל צד כבר מתכנן את הפרידה: כהן בחיפוש אחר קונים לחלקו של שמיר ואולי באותה הזדמנות גם למלוא הבעלות בתנובה; ושמיר בגיוס מזומנים לרכישת חלקה של אייפקס. השאלה שנותרה פתוחה היא רק המחיר.
גלית חמי
עורכי הדין פורשים מייצוגו של מייסד אמבלייז
עוד לפני שמלאו לו 30 הקים אלי רייפמן חברה שאף אחד לא ממש הבין מה מיוחד בה, אבל משכה השקעות של מאות מיליוני דולרים. אומנות גיוס הכספים שלו נהפכה לאגדה. אבל רק עכשיו, כשהוא במצוקה, אפשר להבין איך קנה את המשקיעים. הוא פשוט התיש אותם, עד שנכנעו. רייפמן עדיין דבק בתרגיל הזה. ההתשה הנוכחית שלו המאיסה אותו על התקשורת, כפי שהוא עצמו הודה, וכבר שברה אפילו את עורכי דינו. המלאכה כמעט הושלמה, ועכשיו צריך רק שגם השופטת ורדה אלשיך והכונס הרשמי איתן ארז יאבדו כל תקווה, ייכנעו, יגיעו להסדר כלשהו ויפטרו אותנו מצירוף המילים "אלי רייפמן" לפחות עד מלחמת ההתשה הבאה.
סופי שולמן
איש העסקים יקבל תואר דוקטור לשם כבוד
אין רגע דל באוניברסיטת תל אביב. השבוע, ביום שבו נודע כי פרופ' צבי גליל חוזר לארצות הברית לאחר שהודח בבושת פנים מנשיאות האוניברסיטה, החליט המוסד האקדמי המכובד להעניק תואר דוקטור של כבוד לשלמה אליהו. על מה? "על סיפור חייו מעורר ההשראה". יפה, אבל אפשר לחשוב על עוד שניים־שלושה אנשים שגם סיפור החיים שלהם מעורר השראה, אבל חשבון הבנק שלהם לא. סגירת המעגל האקדמית־עסקית הזו מסמלת באופן כמעט לירי את תהליך ההזניה שהאוניברסיטאות בישראל מתמסרות לו כדי לגרד עוד איזה גרוש. מעניין אם כמו אחרים שזכו לכבוד באוניברסיטאות אחרות, גם אליהו יואיל, בסופו של יום, לתרום לאוניברסיטת תל אביב איזה אגף צנוע על שמו. אחרי הכל, בשביל כבוד צריך לעבוד.
שאול אמסטרדמסקי
מי יסיים את סאגת המירוץ לראשות לאומי?
מילה, חצי מילה. זה כל מה שנדרש מהמפקח על הבנקים רוני חזקיהו כדי לסיים את הסאגה של המירוץ לראשות בנק לאומי. השבוע, לפני ואחרי שוועדת המניות הגישה את רשימת מומלציה לדירקטוריון, נמשכו הבחישות והתעלולים מאחורי הקלעים. בג"ץ כבר הוגש, ובכל זאת נדמה ששיאו של המאבק היצרי הזה עוד לפנינו. חזקיהו, מפקח מקצועי ומוערך, מעדיף בחודשים האחרונים להתבונן בעניינים ממרחק ולא לומר את דעתו. "בנק ישראל פועל בצורה הכי חכמה. הוא לא מכניס את הראש הבריא שלו למיטה החולה הזו", אומרים בכירים במערכת הבנקאית. כבודה של החוכמה במקומה מונח, אבל לפעמים, כמו במקרה הנוכחי של בנק לאומי, נדרש גם אומץ ציבורי.
תומר זלצר
יו"ר מגל הפורש נהנה ממצנח פלטינה
"לא צריך להתחבא ולא צריך להתנצל", אמר מר דירקטוריונים יעקב פרי בהתייחסו לשכר שמקבל אלי יונס, מנכ"ל מזרחי־טפחות. נאמן לדרכו, פרי לא התנצל גם כש"כלכליסט" חשף השבוע כי הוא זה שאישר את חבילת הפרישה החלומית של יעקב אבן עזרא ממגל. פרי, למי ששכח, שימש עד דצמבר גם דירקטור בלידקום הקורסת, החברה שהותירה את כונס הנכסים שלה המום מכמות העובדים המיותרים בתנאי שכר בזבזניים. כי יעקב פרי כנראה לא יודע אחרת, רק לפנק ולפנק ולפנק. אז מה אם מדובר בחברות ציבוריות, אז מה אם לא פעם הן קרסו או סתם איבדו בדרך מחצית מהונן העצמי. העיקר שהחבר'ה שמינו את יעקב יקבלו את ליטרת הבשר שלהם.
עידן גרינבאום
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה