אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
אין מקום אחר צילום: עמית שעל

אין מקום אחר

מצויד באוסף תמונות ישנות יצא עמית שעל למסע חוצה ישראל. הוא איתר את המקומות המדויקים שבהם צולמו התמונות, וצילם אותן מחדש מול אותו הנוף, בחיפוש אחר הקו שמחבר את ההווה לעבר

15.04.2010, 09:56 | ריכוז הפרויקט: דיאנה בחור־ניר

לחצו לצפייה
גלריית כלכליסט: אין מקום אחר (21 תמונות)

רוצים גם? צלמו את נקודת החיבור בין תמונה ישנה שלכם לנוף הנוכחי באותו מקום, ושלחו לנו לכתובת musaf@calcalist.co.il 

 

1965, עיריית תל אביב

מרצפים את כיכר מלכי ישראל

נילי רוזביץ', אז בת 17: "נולדתי וגדלתי בתל אביב, ברחוב בצלאל שליד אבן גבירול. ב־1965 אחי, אברהם יערי, קיבל מצלמה חדשה, ויצאנו איתה לכיכר המדינה ולשטח שבו נבנתה אז כיכר מלכי ישראל. רצינו לנסות את המצלמה, להשתעשע איתה קצת.

עיריית תל אביב. מרצפים, צילום: עמית שעל עיריית תל אביב. מרצפים | צילום: עמית שעל עיריית תל אביב. מרצפים, צילום: עמית שעל

זה היה רגע חגיגי, והתלבשנו יפה במיוחד. לא תיארנו לעצמנו שעם הזמן הכיכר הזאת, שהיתה צפונית מאוד למרכז העיר, תתפתח כל כך ותהפוך למקום מרכזי. אז היא היתה עדיין רק חול וחול, אפילו ריצוף לא היה, והעירייה רק נבנתה.

עברתי משם מדי יום בדרך לבית הספר, חציתי את אבן גבירול שרק נסלל - לא היו בו כמעט מכוניות - ועברתי ליד גן החיות ובריכת הדסה, שבה תלמידי בתי הספר למדו לשחות. כמה מהעצים נשארו מאז, שקמה אחת ועץ גדול עם פירות עגולים ומלכלכים. הדירה ברחוב בצלאל עדיין ברשותנו, אבל אני גרה בפתח תקווה כבר 17 שנה.

לכיכר רבין יוצא לי להגיע רק באירועים מיוחדים, הפגנות או מופעים. בכל השנים נהגתי להגיע לחגיגות יום העצמאות בכיכר, עם הוריי, בעלי וילדיי הקטנים. אבי היה יוצא אז מוקדם מביתו הסמוך לשמור לי מקום חניה, ועד היום יש לנו מוטו משפחתי, ש'נשלח את סבא לשמור מקום'".

1951, בית אוסישקין, קיבוץ דן

בנייתו של מוזיאון

אילה הורביץ: שדרת עצי זית מקשישים מובילה אל בית האבן שליווה אותי משחר ילדותי. סבא שלי, אלימלך הורביץ, ייסד את מוזיאון בית אוסישקין בקיבוץ דן ב-1951 כדי להנציח את הטבע הנדיר של ביצת החולה, שהלך ויובּש אז בידי חלוצים נחושי טוריות ושבריות.

בית אוסישקין, קיבוץ דן. בנייתו של מוזיאון, צילום: עמית שעל בית אוסישקין, קיבוץ דן. בנייתו של מוזיאון | צילום: עמית שעל בית אוסישקין, קיבוץ דן. בנייתו של מוזיאון, צילום: עמית שעל

הקרן הקיימת לישראל, שבימים ההם עוד עסקה בציונות, העמידה את המימון למוזיאון על שם מנחם אוסישקין, שעמד בראשה במשך שנים רבות. הארכיטקט האוסטרי ליאופולד קרקאור עיצב את המבנה כך שעד היום, מי שמטפס במעלה מדרגות האבן הרחבות מחסיר פעימה למול פסגת החרמון הנשקפת מהפתח המקושת בקירו הצפוני.

בזיכרון אחד בריח פורמלין מגיל 3, אני מתבוננת בידיו של סבי המתקינות בסבלנות אין קץ תצוגת חרקים ססגונית במרתף המוזיאון, ששימש חדר העבודה שלו. בזיכרון אחר אני צועדת יד ביד עם הוריי, גמדה נרגשת עם זר פרחים על הראש, לאורך רחבת המוזיאון, בטקס העלייה לכיתה א'. צהלות ההתגלצ'ות, ילד אחרי ילד, במורד מעקה המדרגות החלקלק, אחרי שיעור שחייה במים הצוננים של הבריכה הסמוכה.

עם השנים השתרג הזיכרון האישי בזיכרון הקולקטיבי, שבו היה לבית האבן מקום של כבוד - טקס הבאת הביכורים בשבועות, בינות לחבילות החציר; הצילום המשותף של חברי הקיבוץ, יושבים על המדרגות ומחייכים למצלמה מדי יובל.

הזמן, שכרסם סדקים בזיכרונות, אִפשר למציאות אחרת, מפוקחת יותר, לחלחל. עולם הילדים המאושר של הלינה המשותפת, יש מי שאומר, היה עבור אחדים עולם של פחד ובדידות. את האבנים לבניית בית אוסישקין, טוענים אחרים, פירקו מבתיו של כפר ערבי סמוך, שתושביו גורשו ללבנון עם קום המדינה.

הקיבוץ שלי, שנע ב-71 שנותיו מאופוריית החלוציות למשברי המלחמות, החובות ועזיבת הבנים, מוצא עצמו היום בעידן ההפרטה, שיוך הדירות וההרחבות הקהילתיות. גם על בית אוסישקין לא פסח התהליך. בקצה המדרגות שוכן היום משרד למכירת כרטיסים ואת מרחבי הדשא משכירים ללילה, לתרמילאים שזוהי התחנה הראשונה שלהם בשביל ישראל.

ולמרות כל אלה, יש משהו בנוכחות התמידית, השקטה, המרגיעה של הבניין העצום הזה שגורם לי תמיד להרגיש שבעצם שום דבר לא השתנה באמת.

1967, מלון הילטון, תל אביב

מרתה ואנדרו מייזלס בבוקר שלאחר חתונתם

רות מייזלס: אלה הם הוריי, מרתה ואנדרו מייזלס ז"ל, בפתח מלון הילטון בתל אביב. בערב שלפני כן, 1 בינואר 1967, הם התחתנו באולם "הרימון" שבמלון. בתמונות מהאירוע עצמו, כולן בשחור-לבן חד, נראים רוב הגברים (בהם אבי מתחת לחופה) חבושים כובעים בסגנון אירופי במקום כיפות. עניין של אופנה. בפיותיהם של רבים מהאורחים תחובות סיגריות והם מעשנים סביב השולחנות, ממש מעל לאוכל ולילדים המתרוצצים. עניין של תקופה.

מלון הילטון, תל אביב. מרתה ואנדרו מייזלס בבוקר שלאחר חתונתם, צילום: עמית שעל מלון הילטון, תל אביב. מרתה ואנדרו מייזלס בבוקר שלאחר חתונתם | צילום: עמית שעל מלון הילטון, תל אביב. מרתה ואנדרו מייזלס בבוקר שלאחר חתונתם, צילום: עמית שעל

הסיפור העיקרי הזכור לי על חתונת הוריי נוגע לנאום שנשא אבי אמי, רב רפורמי מארצות הברית, שבו קבל על שמדינת ישראל אינה מתירה לו להשיא את בתו הבכורה, כפי שהשיא את אחותה זמן קצר קודם לכן בעיר מגוריו, גארי, אינדיאנה. העובדה שגם משפחת אבי לא היתה מקבלת בשמחה טקס רפורמי כזה נשמרה ממנו באלגנטיות; למה לעורר ריבים משפחתיים על תרחיש היפותטי? אגב, בתעודת הנישואים של הוריי מצוין משלח היד של סבי לא כרב, אלא כ"ראש קהילה". זה היה המקסימום שפקידי הרבנות יכלו כנראה לבלוע בהקשר הרפורמי. קשה להאמין שאפילו זה היה עובר ברבנות הראשית של היום.

הילטון תל אביב המשיך להיות חלק מנוף חייהם/חיינו גם בהמשך. מתישהו בראשית שנות השבעים בחרו הוריי להצטרף לבית הכנסת שהתמקם בו, ושכן בדרך כלל באותו אולם "הרימון". בימים הנוראים נדד בית הכנסת ל"אולם הנשפים" הגדול של המלון, כדי להכיל את האורחים הרבים שביקשו להתפלל לצד המניין הקבוע.

במשך כמה שנים בילדותי גם נהגנו לשחות בבריכת המלון, בחסות הסדר מנויים זולים שסידרה התאחדות כתבי החוץ בארץ לחבריה ולבני משפחותיהם. המלון בסוף רחוב ארלוזורוב תמיד היה קרוב, בתוך הרדיוס המצומצם למדי שבו בחרו הוריי לגור לאורך חייהם המשותפים - מהדירה הראשונה בארלוזורוב לדירה השנייה בדיזנגוף פינת ארלוזורוב.

אולי לאחר המעבר הגדול שהיה כרוך בעלייתם מארצות הברית בשנות השישים, כל אחד לחוד, בימים שבהם את המסע הטרנס־אטלנטי הזה עוד עשו באונייה, מאסו שניהם במעברים. ואולי סתם התאהבו בתל אביב, עירם החדשה.

בצדק, האמת.

1949, בית אהרונסון, זכרון יעקב

אתר הצילומים של המושבה

אביגיל שליו, אז בת 9: "נולדתי בזכרון יעקב בבית שמול בית אהרונסון, ואמי היתה חברה של רבקה אהרונסון, אחותה של שרה גיבורת ניל"י. הוריי היו רופאי שיניים, וטיפלו בבני המשפחה. הבית שלהם תמיד היה אתר לצילומים, כך שבמקום להצטלם ליד הבית שלנו, הצטלמתי ליד הבית שלהם... כולנו גדלנו על סיפורי ניל"י, ובמושגים של אז בני המשפחה היו ידוענים, כך שכל ביקור אצלם בבית היה מרגש.

בית אהרונסון, זכרון יעקב. אתר הצילומים של המושבה, צילום: עמית שעל בית אהרונסון, זכרון יעקב. אתר הצילומים של המושבה | צילום: עמית שעל בית אהרונסון, זכרון יעקב. אתר הצילומים של המושבה, צילום: עמית שעל

כל הרחוב הזה, רחוב המייסדים, הוא ה־רחוב של זכרון, ועד היום, כשאני כבר גרה בנס ציונה, כשאנחנו באים לזכרון אנחנו הולכים אליו, אפילו עם אורחים מחו"ל. הבית עצמו לא השתנה אלא עבר שימור, ורק הצמחייה מסביב גדלה".

1964, האריה השואג, תל חי

לומדים את ההיסטוריה דרך הרגליים

ניצה נווה, אז בת 14: "הייתי בכיתה ח', והגענו לתל חי באחד הטיולים ממושב בני דרור, שבו נולדתי וגדלתי. אני עדיין בקשר עם רוב מי שמצולם בתמונה, אלה קשרים לכל החיים, הם כמו אחים שלי.

פסל האריה השואג, תל חי. לומדים את ההיסטוריה דרך הרגליים, צילום: עמית שעל פסל האריה השואג, תל חי. לומדים את ההיסטוריה דרך הרגליים | צילום: עמית שעל פסל האריה השואג, תל חי. לומדים את ההיסטוריה דרך הרגליים, צילום: עמית שעל

טיילנו אז הרבה, ולמעשה למדנו את ההיסטוריה של מדינת ישראל דרך הרגליים. הטיול לתל חי חרוט בזיכרוני היטב - תיארו לנו איך חרשו שם את האדמות, סיפרו על הקרבות של הקמת מדינת ישראל, על טרומפלדור. מאוד הרשים אותי כילדה לדמיין אדם עם יד אחת חורש אדמה, מגן על המדינה, נלחם.

לימים בגרתי ואני רואה את הדברים קצת אחרת, אני לא משוכנעת כיום שטרומפלדור חרש שדה שלם ביד אחת. הדמיון באותה תקופה היה מפותח ולדעתי הלבישו שם הרבה סיפורים, חלקם סיפורים שהיו טובים כמיתוסים אבל לא ברור מה מידת האמת בהם. אחרי המלחמות בדורנו, לומדים להכניס את סיפורי הגבורה של אז לפרופורציות".

1974, פארק הירקון, תל אביב

ואז הפושטקים הסתערו

אמיר זיו, אז בן 6: זה כנראה היה ממש יום כיף. גם פארק, גם שיט בסירת משוטים, גם קרטיב. ממש שלישיית גשר הירקון. סביר שהיתה גם צידנית עם בורקס שנאפו בבית, מלפפון טרי מקולף, ביצה קשה חומה, זיתי קלמטה ותרמוס תה שיישבר בדרך חזרה הביתה. האמת היא שאני לא זוכר דבר מהיום המסוים הזה.

פארק הירקון, תל אביב. ואז הפושטקים הסתערו, צילום: עמית שעל פארק הירקון, תל אביב. ואז הפושטקים הסתערו | צילום: עמית שעל פארק הירקון, תל אביב. ואז הפושטקים הסתערו, צילום: עמית שעל

שנה אחר כך, לעומת זאת, קצת מזרחה משם לאורך הירקון, בגן מתקנים עשוי בולי עץ שמדיפים בחום היום ריח נצחי של אורן, זכיתי בטקס התבגרות קטן.

פושטקים עקפו אותי בתור לאומגה. שוב ושוב עקפו, תחילה בטענה שזה שלפניי שמר להם תור, אחר כך בלי לנמק. הם עוקפים אותי, קראתי לאבא שלי, שישב על ספסל בקצה הגן. אז אל תוותר, ענה והמשיך למזוג לעצמו תה מהתרמוס.

זה היה האישור. באחת התמלאתי אומץ. את הילד שלפניי דחפתי למטה, לזה שמאחוריי תקעתי אגרוף שלא היה לי ספק בעוצמתו, לזה שבא לעזור החטפתי בעיטה, ואז נתליתי על ידיות האומגה ודהרתי למטה שיכור כוח. אבא חייך קלות מעל כוס התה. זה הספיק. בחלוף כמה דקות האופוריה תמה, כשהפושטקים חזרו מלווים באבאים שלהם. במנוסה למכונית נשבר התרמוס.

*הצילומים המקוריים באדיבות בני המשפחות, ארכיון קיבוץ דן, מוזיאון ראשון לציון ו-Imperial War Museum, ארז בן ארי, יחיאל קריגר והמרכז הרפואי זיו בצפת; צלמים: דוד רובינגר, דניאל פרל, צבי פרידמן, אריק מטסון/לע"מ, חנניה הרמן/לע"מ, לע"מ

תגיות