השבוע: אין גבול

נר הזיכרון שלי לשואה ולגבורה הוא קומקום נחושת קטן חבוט שירשתי מסבתא רבתא שלי, שנפטרה בירושלים לפני שנולדתי. נדמה שירשתי ממנה גם את ההתאוות למקלחות תכופות, תכונה שחכם לא היה מתגאה בה בימים אלה, ימי הצנע במים. בימי מלחמת העולם השנייה משפחת סרלואי על ענפיה נשלחה כמו מרבית בני הקהילה היהודית באמסטרדם למחנה הריכוז ברגן בלזן. סבתי הקפידה על רחצה יומית, ובימי החורף הקפואים נהגה לאסוף שלג בקומקום נחושת. השומרים, שכנראה היו משועשעים מהפרעת הניקיון של היהודייה הקשישה, אפשרו לה מדי פעם גם להרתיח מים. הסבא רבא שלי, שישה מעשרת ילדי המשפחה ועשרות הנכדים נרצחו במחנה.

סבתא יהודית בת ה־81 שוחררה ביולי 1944, פחות משנה לתום המלחמה, בעסקת חילופי שבויים שאחד מרוקחיה היה חתנה, סבי, צבי אבנון, סגן הקונסול של הולנד בפלשתינה ועבר הירדן. 250 טמפלרים מפלשתינה תמורת 225 יהודים מברגן בלזן. להזכירנו שאז לא בחלו בעסקאות עם השטן בכבודו ובעצמו.

אחרי שאיחלתי לה שתבלה את שנותיה היפות בנווה תרצה, ואני מודה שמדובר באיחול בלתי לבבי בעליל, נכמרו רחמיי בעיקר על הוריה. חשבתי מה הייתי עושה לו היתה זו בתי. בראיון לאושרת קוטלר סיפרה האם שהיא לא שאלה את ענת את השאלה המתבקשת "למה עשית את זה?", משום שלא רצתה להימנות עם מי שתוקפים אותה. נדמה לי שכאן טמונה הבעיה.

הדור שלנו מרגיש צורך להעניק לילדים שפע לא מוגבל. אולי משום החסכים של דור השואה שזורמים בעורקינו. הורים רבים נמנעים מלהציב לילדיהם גבולות ברורים. ענת קם לא הבחינה בין אסור למותר, כמו שלא העלתה בדעתה שבאפריל 2010 עיתון "הארץ" ישליך אותה לסל הניירת כי היא החדשות של נובמבר 2008. עכשיו מנהל העיתון מו"מ על השבת המסמכים הגנובים בשם חסיון המקור שוויתר על חסיונו. צר לי שכך נראה היום פרצופו של השמאל, ועוד יותר צר לי שהימין מתמוגג מנחת.