אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
The Dude צילום: נמרוד גליקמן

The Dude

עסקת הענק שחתמו השבוע חברי קיבוץ שער העמקים הפכה את כרומגן לספק הבלעדי של תאגיד האנרגיה הביתית הגדול באמריקה. האם דוד עברי על כל גג בקליפורניה ובפלורידה הוא הגשמת החלום הקיבוצי, או הימור שעלול לנפץ אותו

22.04.2010, 10:57 | עמיר קורץ

מנכ"ל כרומגן, אדר אזנקוט, זוכר היטב את הרגע שבו הוצג בפני חברי קיבוץ שער העמקים, כאשר הובא לפני שנה וחצי מבחוץ לנהל את המפעל הקיבוצי, יצרן המערכות הסולאריות הגדול בישראל. לאסיפה במועדון, מתחת לחדר האוכל, הגיעו החברים בהמוניהם. "ככה זה אצלנו בקיבוץ", מספרים הוותיקים, "האסיפות שקשורות למפעל הן תמיד הכי מלאות. אנשים מתעניינים מאוד בעתיד שלו, כי זה הנכס הכי חשוב שלנו".

כבר אז הבין המנכ"ל הצעיר, לשעבר איש חיל האוויר ועולם ההייטק, שהדרך מביתו שברעות לקיבוץ אינה מסתכמת בנסיעה בת השעה ורבע בכביש שש עד לשער הכניסה הצהוב למפעל הדודים. הוא הבין שיצטרך ללמוד לגשר על הפער הגדול בין שני הרצונות המנוגדים של חברי הקיבוץ: מצד אחד, הרצון להשביח את המפעל שהקימו בעמל כפיהם ולעשות אקזיט מעורר קנאה כמו זה של החברים מנתיב הל"ה, מעברות ולוחמי הגטאות - ומהצד השני הקושי להיפרד מהנכס, שכמעט כל אחד מחברי הקיבוץ עבר בו במהלך חייו.

על גגות תל אביב. "אנחנו רוצים להפוך את הדוד למוצר סקסי יותר, להפוך את החבית המכוערת הזו למשהו יפה, עם עיצובים שונים", צילום: גלעד קוורלציק על גגות תל אביב. "אנחנו רוצים להפוך את הדוד למוצר סקסי יותר, להפוך את החבית המכוערת הזו למשהו יפה, עם עיצובים שונים" | צילום: גלעד קוורלציק על גגות תל אביב. "אנחנו רוצים להפוך את הדוד למוצר סקסי יותר, להפוך את החבית המכוערת הזו למשהו יפה, עם עיצובים שונים", צילום: גלעד קוורלציק

אט אט מרגישים החברים בשער העמקים כיצד הם מאבדים את אחיזתם במפעל שהקימו בזיעת אפם. כבר בשנת 2007 נכנסה קרן טנא, שמשקיעה במפעלים קיבוציים, כשותפה במפעל, עובדים שכירים החליפו את רוב חברי הקיבוץ ליד פסי הייצור, וההנהלה עברה כמעט כולה לידי אנשי מקצוע חיצוניים. זה כמובן זירז את הלחשושים על הנפקה בבורסה ואת הפנטזיות על מכירת השליטה במפעל בממון רב. הקיבוץ והמפעל שלו נקלעו לצומת דרכים, ואזנקוט (45), לשעבר רל"ש מפקד חיל האוויר הרצל בודינגר, מנכ"ל ראדא תעשיות אלקטרוניות ומנכ"ל InFone של דב מורן, מצא עצמו עומד בתווך.

"אדר הצעיר", קמה במהלך אותה אסיפה ב־2008 אחת מחברות הקיבוץ, מורה במקצועה, כזו שלא זקוקה למיקרופון גם בתוך קהל גדול. "עברו פה כבר הרבה מנהלים במפעל שלנו", הרעימה כלפי אזנקוט. "תעשה שהפעם זה יצליח".

"מפעל" - כך מכנים חברי הקיבוץ את כרומגן, שאזנקוט מקפיד לכנותו "חברה", ומנסה להנחיל לקיבוצניקים את הטרמינולוגיה החדשה. "הרגשתי שיש ציפייה גדולה של הקיבוץ כולו להצליח. שהחברים מסתכלים סביבם, רואים מפעלים קיבוציים אחרים שפורחים ומפריחים איתם את הקיבוץ שלהם, והם גם רוצים להיות במקום הזה", אמר השבוע אזנקוט בראיון ל"מוסף כלכליסט". "אבל לשם כך הם צריכים לעשות כברת דרך בעולם לא מוכר להם, עולם כלכלי, קפיטליסטי, והם תלויים במישהו מבחוץ שיעשה את זה עבורם. זה תהליך קשה, שדורש מהקיבוצניקים לתת אמון מטורף במישהו שבא מבחוץ ואומר להם פתאום מה לעשות, וזה מאוד לא פשוט".

מחזור של 2 מיליארד דולר בשנה

את השבוע הנוכחי יכול כנראה אזנקוט לסמן כצעד משמעותי בדרך להגשמת חלומה של אותה מורה ושל יתר חברי הקיבוץ, עם חתימת הסכם שיתוף פעולה בין כרומגן לתאגיד הענק האמריקאי A.O. Smith מנשוויל, טנסי. במסגרת ההסכם, שנחתם בשלב זה לחמש שנים, תהפוך כרומגן לספקית המערכות הסולאריות הבלעדית של התאגיד, שעוסק במתן פתרונות אנרגיה מתקדמים. אם יתממשו התחזיות האופטימיות הזהירות לגבי השותפות החדשה, יכפיל כרומגן את הייצור השנתי שלו וישגשג. אם יתממשו התחזיות הוורודות ביותר - השמים הם הגבול.

המנכ"ל אזנקוט במפעל. "אם רק 1% מהדודים שיימכרו יהיו עם הקולטים שלנו, זה פי שניים ממה שאנו מוכרים כיום. מפחיד אפילו לחשוב על מספרים כאלה", צילום: נמרוד גליקמן המנכ"ל אזנקוט במפעל. "אם רק 1% מהדודים שיימכרו יהיו עם הקולטים שלנו, זה פי שניים ממה שאנו מוכרים כיום. מפחיד אפילו לחשוב על מספרים כאלה" | צילום: נמרוד גליקמן המנכ"ל אזנקוט במפעל. "אם רק 1% מהדודים שיימכרו יהיו עם הקולטים שלנו, זה פי שניים ממה שאנו מוכרים כיום. מפחיד אפילו לחשוב על מספרים כאלה", צילום: נמרוד גליקמן

A.O. Smith היא אחת מהיצרניות הגדולות בעולם של מערכות גז וחשמל לחימום מים - שהחליטה עתה לנסות ולהיכנס גם לתחום החימום באמצעות אנרגיית השמש. בדיווח לבורסה בארצות הברית דווח השבוע כי A.O. Smith תשלב במערכות שהיא משווקת את קולטי השמש של כרומגן לצד הדודים שהיא עצמה מייצרת - בהסכם שעשוי להתברר כביצת הזהב של חברי הקיבוץ, שכ־95% מהם הצביעו לפני כמה חודשים בתום דיון סוער בעד העברת מיליוני שקלים נוספים מכספי הקהילה לכרומגן. זו בדיוק היתה תקוותם: שההשקעה של היום תשתלם בתוך כמה שנים בריבית דה ריבית.

A.O. Smith התחילה את דרכה כחברה משפחתית ב־1874, שבנתה בין היתר את המרכב של המכונית הראשונה של פורד. במשך השנים ייצרה פצצות במלחמות העולם עבור הצבא האמריקאי ושיווקה חביות גדולות לשוק השיכר, עד שהחליטה להתמקד בשוק הדודים. כיום היא חברה בורסאית עם מחזור מכירות של 2 מיליארד דולר בשנה, שמוכרת ברחבי העולם יותר מ־8 מיליון דודים בשנה, הפועלים עד היום רק על מערכות גז וחשמל.

בארצות הברית ובקנדה, מתברר, בקושי מכירים את מה שעבור הישראלי הממוצע הוא אחד המוצרים הסטנדרטיים ביותר: דוד השמש הפשוט. מחקר שנערך באוניברסיטת UCLA מצא שרק 11% מהאמריקאים יודעים בכלל מה זה דוד שמש, וכיום נמכרים בארצות הברית כולה בקושי 25 אלף מערכות סולאריות לחימום מים בשנה. רק לשם השוואה: בישראל נמכרות בשנה כ־200 אלף מערכות כאלה, והיא המדינה בעלת מספר דודי השמש הגבוה ביותר בעולם לנפש.

אלא שהעולם משתנה. מחירי הנפט מאמירים, ולאחרונה זכה הטרנד הירוק לרוח גבית משמעותית מממשל אובמה, שהודיע כי יעניק החזר מס של 30% לאמריקאים שיתקינו מערכות סולאריות בבתיהם. ב־A.O. Smith מיהרו להבין את הפוטנציאל המסחרי הטמון בתחום, ונשיא החברה, אג'יטה ראג'נדרה, פתח בחיפוש אחר שותף אסטרטגי שיוכל בשלב הראשון למכור לו קולטי שמש, ובשלב הבא לפתח איתו מערכות סולאריות חדשניות לחימום מים. לאחר תחרות אינטנסיבית בין כמה חברות ברחבי הגלובוס, שכללה מבחני התקנה על גגות בתים בארצות הברית, נפל הפור דווקא על מפעל כרומגן הקטן משער העמקים - חברה שמחזור המכירות השנתי שלה עומד כיום על כ־50 מיליון דולר בסך הכל.

מלגזן במפעל. "אנחנו רוצים ליהנות מהעמל שלנו", צילום: נמרוד גליקמן מלגזן במפעל. "אנחנו רוצים ליהנות מהעמל שלנו" | צילום: נמרוד גליקמן מלגזן במפעל. "אנחנו רוצים ליהנות מהעמל שלנו", צילום: נמרוד גליקמן

"כרומגן היא חלוצה בתחום של חימום מים באמצעות אנרגיה סולארית", הסביר ל"מוסף כלכליסט" נשיא החברה האמריקאית אג'יטה את הבחירה בחברה הקיבוצית. "היא מציעה קו מוצרים מוכחים באיכות גבוהה, באופן עקבי, עם יכולות טכניות נרחבות ונוכחות גלובלית. כחברה שמתרחבת בתחום הזה, חשוב לנו מאוד לחבור לשותפים האסטרטגיים הנכונים".

אזנקוט סיפר ל"מוסף כלכליסט" שאנשי החברה האמריקאית היו סקרנים מאוד לשמוע על הדגם של חברה שנמצאת בבעלות קיבוץ. "הצגתי להם את הקיבוץ כקואופרטיב", הוא אומר, "וזה דווקא לא יצר אצלם איזו התנגדות או אנטגוניזם. הם סיפרו לי שגם הם היו חברה משפחתית, הערכים שלהם משפחתיים והם מנוהלים בצורה כזו שלמשפחה עדיין יש מעורבות משמעותית בניהול. מצאנו הרבה מן המשותף בגלל זה".

מג'ורג' בוש לאד ביגלי

כמו הרפת, טחנת הקמח, מטעי האבוקדו או בית האבות של הקיבוץ, כרומגן הוא עדיין נכס משותף של חברי שער העמקים, שנמצא בימים אלה כמו רוב התנועה הקיבוצית בתהליך של הפרטה. שכר דיפרנציאלי מונהג בו כבר מ־2003, והקיבוץ, על כ־350 חבריו, נמצא עתה בתהליך שיוך הבתים הפרטיים לחברים. ההרגשה של התפוררות הקולקטיב ורשת הביטחון של התמיכה הקהילתית אינה פשוטה, וכרומגן עבור החברים הוא המשענת העיקרית, מסבירים רבים מהם.

"המשמעות של המהלך עבורנו היא אדירה", אומר אזנקוט. "אנחנו נכנסים לעבוד עם חברה שמייצרת ביום מה שאנחנו עושים בחודש. אם נניח למשל שרק 1% מהדודים שהם ימכרו יהיו דודי שמש עם הקולטים שלנו, זה בעצם קרוב ל־100 אלף מערכות בשנה - פי שניים ממה שאנחנו מוכרים היום בכל העולם. תחשוב מה זה יעשה לכרומגן, זה בלתי נתפס. אפילו מפחיד לחשוב על מספרים כאלה - שלא לדבר על מה שיקרה אם החדירה בארצות הברית תהיה באחוזים גבוהים יותר".

אבל בדיוק על כך חלמו חברי הקיבוץ, שהחליטו כאמור ברוב מוחץ מוקדם יותר השנה להשקיע עוד במפעל כדי להבטיח את המשך פיתוחו והתרחבותו. מה שעמד על הפרק באותה ישיבה היה הרצון של כרומגן להשקיע מיליוני דולרים בהקמת מפעל נוסף באוסטרליה, יעד היצוא החזק ביותר של החברה. קרן טנא, שמחזיקה בשליש מכרומגן, הביעה נכונות לשים את הכסף, והקיבוץ היה צריך להחליט אם גם הוא מכניס את היד לכיס, לכספי הקהילה, ונותן את חלקו, או לחלופין נותן לטנא להשקיע לבדה, מה שעלול היה להוביל לאובדן השליטה במפעל. בדיון התברר שלחברי הקיבוץ חשוב מאוד להישאר בעלי כרומגן. "אנחנו נתנו את החיים למפעל ואסור לוותר עכשיו", אמר חבר אחד. "כסף לא יכול לקנות הכל", צעק חבר אחר, "אנחנו רוצים ליהנות מהעמל שלנו". ההכרעה בסוף הדיון הבטיחה שהקיבוץ יישאר בעל השליטה במפעל והיתה למעשה הבעת אמון גורפת בכרומגן. עתה צופים בקיבוץ באופטימיות זהירה כי ההסכם עם A.O. Smith מאותת על תחילת הפירות של ההשקעה הגדולה.

מנהל מפעל הקולטים אורי קורן. "מאז ומתמיד ידעתי שאלך לעבוד בכרומגן", צילום: נמרוד גליקמן מנהל מפעל הקולטים אורי קורן. "מאז ומתמיד ידעתי שאלך לעבוד בכרומגן" | צילום: נמרוד גליקמן מנהל מפעל הקולטים אורי קורן. "מאז ומתמיד ידעתי שאלך לעבוד בכרומגן", צילום: נמרוד גליקמן

לפי ההסכם, השותפות החדשה תמכור מערכות סולאריות הן ללקוחות פרטיים והן ללקוחות מוסדיים ועסקיים, וכבר הוגשה הצעה להתקין מערכות סולאריות בספרייה על שם ג'ורג בוש בטקסס. החברה האמריקאית הודיעה כי היא מתכוונת להשקיע לא מעט כסף בשיווק ובפרסום המוצר החדש, ואף שכרה לשם כך את שירותיו של השחקן האמריקאי אד ביגלי ג'וניור, המזוהה עם התחום הירוק.

הזבוב שרוכב על הפיל

בביקור בשבוע שעבר במפעל הקולטים - שממוקם באזור התעשייה ציפורית, מרחק 20 דקות ממפעל הדודים שבקיבוץ עצמו - ניכר כבר היטב הלחץ שיצרה ההזמנה הראשונה של האמריקאים. זה שלושה חודשים שפס הייצור במפעל עובד במרץ, שלא לומר בטירוף, על ייצור הקולטים החדשים - שהם איכותיים יותר מאלה שנמכרים בישראל שטופת השמש כדי שיוכלו להתמודד גם עם מזג אוויר קר בהרבה, בדומה לקולטים שמשווקת כרומגן למדינות אירופה הקרות.

מנהל מפעל הקולטים, אורי קורן (35), אחד מאחרוני הקיבוצניקים בתפקיד ניהולי בחברה, מביט מחדרו אל רצפת הייצור. כאשר האמריקאים הסתובבו במקום לפני כחצי שנה ובחנו את הסחורה מקרוב, הוא מספר, ירד בעצמו "לסגור את הקולטים על הקו". זה כלל מריחת שמן פראפין על האלומיניום של הקולטים כדי שאלה ינצנצו. עכשיו הוא מסתובב בין המכונות והעובדים ומשקיף מקרוב על תהליך הייצור, מה שמזכיר לו איך בתור נער עבד מדי קיץ במפעל הדודים, ואיך היה מצטרף לאביו, נהג משאית של הקיבוץ, לנסיעותיו הארוכות לפגוש לקוחות. "אני לא יכול לומר שחשבתי מאז ומתמיד שאלך לעבוד בכרומגן", הוא אומר. "עבדתי בשדה מגיל 15, אבל אחרי הצבא, עם המגפיים בבוץ של הכותנה, מצאתי את עצמי מחפש מה ללמוד והחלטתי ללכת על תעשייה וניהול, כמו הרבה חבר'ה בקיבוץ שעובדים בכרומגן. אחרי זה חזרתי לכאן. אנחנו מאמינים במפעל הזה שלנו, כי הוא יכול להתחרות עם כל העולם", הוא מכריז בעיניים נוצצות מגאווה.

בינתיים, לפני שיתפנו להתמודד עם כל העולם, משקיעים מנהלי כרומגן את זמנם ומרצם בכיבוש השוק הבתולי של צפון אמריקה. "אנחנו קצת כמו הזבוב שמתיישב על הפיל והם מתקדמים יחד", אומר אזנקוט, "אנו מוסיפים לתאגיד האמריקאי ערך שחסר להם, ויש פה פוטנציאל עצום. נושא חימום המים באמצעות אנרגיית השמש חוסך הרבה כסף למשק הישראלי, ואותה שמש שקיימת בארץ קיימת גם בחלקים רחבים בארצות הברית. אין סיבה שגם האמריקאים לא ירצו ליהנות מכך, מה עוד שזה גם שומר על כדור הארץ".

אבל אזנקוט, שבכל זאת חושש לאכזב את הקיבוצניקים שהשקיעו את נשמתם במפעל, מקפיד לשמור גם על נימה מפוכחת: "אנו זהירים בהערכותינו כי זה מוצר חדש בשוק חדש - ולך תדע מה יהיה. אולי האמריקאים לא יאהבו את זה, אולי לא יעניין אותם העניין הירוק של אנרגיית השמש. אנחנו עוד לא יודעים איך האמריקאים והקנדים יאכלו את זה, קשה להעריך טרנדים. אבל האדם האופטימי שבי אומר שהפוטנציאל גדול, והשמים הם הגבול".

ההסכם עם החברה האמריקאית מתייחס גם לשיתוף פעולה בכל נושא הפיתוח, העיצוב והייצור של מערכות סולאריות מתקדמות לחימום מים. אזנקוט תולה תקוות רבות בשיתוף הפעולה העתידי הזה. במהלך הסיור איתו בפס הייצור של הדודים בשבוע שעבר, לא הסתיר את יחסו לדוד השמש הישראלי הסטנדרטי ה"מכוער" וה"מגושם" שיוצא תחת ידיו. בחזונו הוא רואה את המוצר האפרורי הזה נהפך מלו־טק, ממוצר פרקטי פשוט, למוצר הייטקי, מעוצב, ידידותי ומשוכלל, "עם כל מיני מערכות אלקטרוניות שיכולות להפוך למרכזייה של אנרגיה בבית. יש הרבה מאוד שימושים שאפשר לעשות עם מים חמים - מכשירי חימום למגבות, חימום תת־רצפתי ועוד". מבחינתו, הדוד צריך להפוך למוצר צריכה ככל המוצרים, עם סוגים שונים ופונקציות משתנות, ולא מוצר זהה לכולם כפי שהוא היום. "אנחנו רוצים להפוך את הדוד - גם בארץ - למוצר סקסי יותר, להפוך את החבית המכוערת הזו למשהו יפה, עם עיצובים שונים. יש צרכנים שמוכנים לשלם על זה". כחלק מהמהלך המפעל עובד כיום גם עם מעצב, ובקרוב אף ישיק לוגו חדש שיחליף את הלוגו הישן, זה עם ציור החמנייה.

אם התחזיות האופטימיות בעקבות שיתוף הפעולה עם האמריקאים יתממשו, מה זה יעשה לחברה?

"אם נגדל, אז לא בטוח שזה יהיה כאן, אלא נקים מפעלים במדינות שאנו מוכרים בהן. זה לא כל כך רווחי לייצר פה ולייצא, כי עלות ההובלה יקרה מאוד".

כלומר תעבירו את פסי הייצור החדשים לחו"ל, והעובדים בארץ שוב לא ירוויחו? למה לא להשקיע יותר בישראל?

"אנחנו נשאיר ונרחיב בארץ את מרכז הידע והפיתוח, מערכות ההנדסה והניהול, אבל הדרך היחידה להגיע לרמת מעורבות מקומית בכל אחת מהמדינות שבה נעבוד היא להקים שם מפעלים - אחרת תקום שם תעשייה מקומית שתדחק את רגלינו. אם נקים מפעלי ייצור בעוד ארבע־חמש מדינות זה ישים את כרומגן על המפה. ישראל יכולה להפוך למקור השראה לעוד מדינות ולהעשיר את העולם בתחום חיובי ונעים שאין בו סממנים של קשיים ומלחמות - כמו תעשיית הנשק והיצוא הביטחוני שאנחנו כל כך מזוהים איתה".

עוזי ראובני. היסטוריון המפעל עדיין זורח ומלא אנרגיה, צילום: נמרוד גליקמן עוזי ראובני. היסטוריון המפעל עדיין זורח ומלא אנרגיה | צילום: נמרוד גליקמן עוזי ראובני. היסטוריון המפעל עדיין זורח ומלא אנרגיה, צילום: נמרוד גליקמן

חבר הקיבוץ עוזי ראובני (70) הוא אחד העובדים הוותיקים ביותר בכרומגן, לאחר שהתחיל לעבוד בחברה ב־1972 כמנהל הייצור של המפעל. זורח ומלא אנרגיה הוא מספר בחדווה על ההיסטוריה של המפעל, השלובה בזו של הקיבוץ, שוותיק מהמדינה ב־13 שנה.

"אתה יודע בכלל למה המפעל נקרא כרומגן?", הוא שואל בחיוך שובבי, ומיד שולף את הסיפור ההיסטורי: התנועה הקיבוצית הגיעה כבר בסוף שנות החמישים להבנה שהקיבוצים אינם יכולים להתפרנס מחקלאות בלבד, והורתה להם לחפש מקורות פרנסה נוספים. הקיבוץ שלח שליחים לאנגליה, למפעל שהתמחה בתהליך של כרומייזינג - ציפוי כלי נחושת ונירוסטה בכרום - ובקיבוץ הוקם ב־1962 מפעל שציפה כלי מתכת בכרום, ומכאן הגיע שמו: כרומגן. אלא שאז צנחו מחירי הנירוסטה בעולם וכל העסק נהפך ללא כדאי. בקיבוץ חיפשו כיוון אחר, והחלו לצפות דודים בכרום ולמכור אותם, אבל "במהלך הריתוך ציפוי הכרום פשוט נשרף", מספר ראובני, והדודים נזלו. רק אחרי עוד כמה ניסיונות בציפויים שונים נמצא ציפוי האמייל, שבו משתמשים עד היום, והכרום ננטש. אבל השם כבר נשאר.

החבר'ה מהצבא יסדרו

כיום כמחצית מתוצרתה של כרומגן מיוצאת ל־35 מדינות בעולם, ואפשר למצוא דודי שמש ישראליים על גגות שיכונים שנבנו לאכלוס אינדיאנים במקסיקו, בחצרות בתים פרטיים יוקרתיים באוסטרליה, ואפילו בג'מייקה, צ'ילה וקובה. "אין אף שוק בעולם שישראל מובילה בו כמו התחום הזה", אומר עמית שוורץ, אחד הסמנכ"לים שהביא איתו אזנקוט מעולם ההייטק כחלק מהמהפכה שהנהיג בחברה. "אצלנו דוד שמש נחשב למוצר הכי אפור וסטנדרטי, אבל בעולם אנחנו נחשבים להייטק, קלינטק. זה קצת מוזר, אבל יש בתחום הזה פוטנציאל אדיר".

בחזונם של מנהליה אמור הפוטנציאל הזה להפוך את כרומגן לחברה גלובלית. חודשיים אחרי שאזנקוט נכנס לתפקיד הוא העביר לעובדים הרצאה על חשיבות הגלובליות, ואף הביא איתו עורך דין שמתמחה בחוזים בינלאומיים. "החבר'ה הסתכלו עליי ובקושי הבינו", הוא נזכר בחיוך, "הם אמרו לי 'על איזה חוזים אתה מדבר? אין לנו חוזים, ואם כבר אז הם בעברית'. ואז גיליתי שמי שמפיץ את הדודים בחו"ל אלה ישראלים שהתיישבו בכל מיני מקומות, ראו שיש שם שמש, התקשרו לחבר של החבר של הבן דוד שמכיר מישהו בקיבוץ, ואמרו: 'תביאו לי לפה דודים למכור'. זה הסיפור הישראלי של ההתרחבות של כרומגן בעולם, כמו רשת ישראלית על פני הגלובוס".

לדוגמה, העסק המצליח של כרומגן באוסטרליה הוא פרי יוזמה של ארבעה ישראלים שהיגרו לשם וביקשו להקים עסק משותף כלשהו. אחד מהם שירת במקרה בצבא בשלד"ג עם בן קיבוץ שער העמקים, שנעשה מנהל מפעל הקולטים של הקיבוץ, "ובגלל זה", מספר אזנקוט, "נוצר הקשר ביניהם לבין הקיבוץ, והחבר'ה האלה התחילו להפיץ דודים וקולטים באוסטרליה ונהפכו למפיץ הכי גדול ביבשת".

פיטורים בחדר האוכל

אבל תרבות הדוגרי הזו מתחילה להיעלם בהדרגה. זה בא לידי ביטוי בדברים גדולים יחסית, כמו הסדרת אופן ההתקשרות של המפעל עם חדר האוכל ועם המוסך של הקיבוץ, ועד דברים קטנים כמו ההוראה שהוציא אזנקוט שאוסרת לנסוע על אופנוע ששייך לחברה בלי קסדה, גם בתוך שטח הקיבוץ.

אבל השינוי שהכי כאב לחברי הקיבוץ היה תוכנית ההתייעלות שאזנקוט הנהיג כשנכנס למפעל, שכללה את מה שהוא מכנה "רענון" או "פרידה" מכמה חברים, ובקיבוץ קוראים לזה בפשטות "פיטורים". שני הצדדים מסכימים שהמהלך היה קשה וכואב והותיר לא מעט צלקות. אזנקוט מסביר כי הגיע לחברה בשיא המיתון העולמי, כאשר חומרי הגלם הלכו והתייקרו, ולכן נדרש צמצום בכוח האדם - הן של עובדים שכירים והן של חברי קיבוץ. כמו כן במסגרת התוכנית האסטרטגית שפיתח, היה חשוב לו להזרים דם צעיר פנימה. לדבריו, הצעדים הכואבים עזרו לחברה לצאת מהמשבר במצב טוב, ואת שנת 2009 היא אף סיימה ברווח של 10 מיליון שקל.

"כל אדם שנפרדנו ממנו היה פרי משא ומתן מסודר בין החברה לגורמי הניהול בקיבוץ", אומר אזנקוט. "כשאתה נפרד מאדם מהקיבוץ, בשונה מאדם מהעיר, אתה פוגש אותו אחר כך בחדר האוכל, ויש סיכוי סביר שתעבוד עם הבת שלו או הבן שלו או עם אחיו, וזה הופך את העניין לקשה, אמוציונלי. זה תהליך שהותיר הרבה צלקות בחברה ובקיבוץ. יש אנשים שעדיין כועסים, וקשה להם לקבל את העובדה שאף על פי שהם חברי קיבוץ ובעלים של המפעל הם מצאו עצמם בחוץ. זה יוצר מתח".

חלק מאותם אנשים מסתובבים בתחושה שהמנכ"ל מנסה לנתק בין המפעל לקיבוץ, מזכירים את החברים מההייטק שהביא עמו מבחוץ, וטוענים להעדפה של עובדים שכירים על פני החברים. ואמנם, מבין כ־240 עובדי המפעל כיום רק כ־50 הם חברי קיבוץ, רבים מהם צעירים שהחליפו ותיקים יותר.

"לצד הערכה רבה למה שאזנקוט עושה במפעל, יש בקיבוץ גם הרבה התמרמרות", אומר אחד החברים. "יש הרבה חברים שהיו יכולים להמשיך לעבוד ולתרום מהידע ומהניסיון שלהם ופוטרו - כי הוא מעדיף שלא יהיו מותחי ביקורת. הוא הביא מנהלים מבחוץ שהגישה שלהם, אפילו יותר משלו, היא שעדיף לא לעבוד עם חברים אלא עם שכירים. יש פה התנגשות בין הניסיון של החברה להתייעל ולהתנהג כמו חברה מסחרית לכל דבר לבין היותה חברה קיבוצית עם מחויבות לחברים. כנראה אין ברירה, כי העולם שאנו חיים בו הוא כבר לא עולם סוציאליסטי. כולם מבינים את זה, אבל עדיין - גם את השינוי הזה אפשר היה לנהל בצורה שונה".

"מן הסתם, לאנשים בקיבוץ יש חששות ופחדים", אומר מנהל המפעל קורן. "גם אני כשנכנסתי למפעל הוא היה 100% שלי, של הקיבוץ, עד שקרן טנא נכנסה כשותף. אבל אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה".

יש דיון פנימי בקיבוץ סביב הנושא של הכנסת שותפים, הנפקה ומכירה?

קורן: "בוודאי. היו כמה שיחות קיבוץ חמות מאוד על רקע הכניסה של קרן טנא, והיו חבר'ה מהגרעין הישן שהיום בפנסיה שהיה להם קשה מאוד לקבל את זה שמפעל שהם עבדו בו 30–40 שנה עובר לידיים אחרות, גם אם זה באופן חלקי והשותף הוא שותף פיננסי. מצד שני יש חבר'ה אחרים בגילם שראו בזה אפשרות של הקיבוץ לממש את הנכס, את השם והמותג, ולעזור לסדר כמה דברים בקיבוץ, כמו נושא הפנסיה. יש דור שלם בקיבוץ שאין לו פנסיה, וזו אחת האפשרויות היחידות של הקיבוץ לדאוג לו. האפשרות של מימוש או הנפקה יכולה להתבצע רק אם ננסה להרים את החברה".

"חלומות על אקזיט?", מהרהר גם ראובני בשאלה שמעסיקה את רוב חברי הקיבוץ, "קודם כל שנגיע למצב שבו נצליח להביא את ערך המפעל לכזה שזה יהיה כדאי, ואז נחשוב - אבל ברור שיש פה ציפייה לרגע הזה. היו הרבה שנים שאמרו בקיבוץ שצריך להיפטר מכרומגן כי אף פעם לא ייצא ממנו שום דבר, אבל בינתיים השתנו הרבה דברים. אנרגיה ירוקה נהייתה טרנד בעולם, ויש תקווה שהמהלך הזה עם ארצות הברית יקדם אותנו ויניב פירות, שבעזרתם נוכל לעשות את כל מה שאנחנו רוצים. הבעיה היא שהתחרות גדולה מאוד, ונכנסים מתחרים חדשים לענף, ואז יש חשש שהערך של המפעל יירד ואולי כדאי לזרז את תהליך ההנפקה או המכירה. מצד שני, אולי הערך שלו עוד יעלה, ולכן עדיף להתאפק עוד כמה שנים. באמת שאי אפשר לדעת. לך תהיה נביא".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות

17 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

15.
בוא נעשה סדר
רוב הדודים בארץ הם בנפח 150 ליטר ובעלי גוף חימום חשמלי בהספק של 2.5 קילוואט. לחמם דוד כזה לוקח 3 שעות. אחרי 3 שעות התרמוסטט מפסיק את החימום גם אם המפסק בבית נשאר פועל. כל שעה שגוף החימום פועל שווה 1.25 ש"ח. החשמל בדוד שפועל 350 ימים בשנה עולה 1300 ש"ח. במערכת סולארית נכון לחשב את החזר השקעה על הקולטים בלבד, כי דוד בכל מקרה צריך. מערכת סולארית מייתרת את הצורך בחשמל במשך 300 ימים בשנה ובכך חוסכת כ1100 ש"ח (מערכת 150 ליטר). מערכת כזו מחזירה את עלות הקולטים בתוך כשנה - שנה וחצי, וזאת ללא כל סובסידיה. לשם השוואה, מערכת סולארית לייצור חשמל (PV) צריכה סבסוד משמעותי ביותר כדי להחזיר את עצמה בתוך 10 שנים. לגבי הפוטנציאל בארה"ב- נדמה שארה"ב מתחילה להפנים את המחוייבות שלה להנהיג את העולם מתרבות השובע הבזבזנית לתרבות חסכנית יותר בצריכה וכזו שמשקיעה במחקר מדעי לטובת שמירה על כדור הארץ. כל הכבוד למי שמצליח לטפס על הגל הזה, לא כל שכן למי שמוביל אותו.
טל , תל אביב  |  24.04.10
לכל התגובות