אנגלית זה לא הכול: ילדי התרבות השלישית

כמעט כל הישראלים שיוצאים לחו"ל לכמה שנים עם ילדיהם תמימי דעים בנוגע לכמה יתרונות שהחוויה מקנה להם, ובראשם אנגלית ברמה גבוהה מאוד, בדרך כלל ברמת שפת אם, שתשרת אותם אחר כך לאורך חייהם הבוגרים, גמישות והסתגלות לחיים בסביבה רב־תרבותית - וגם הזדמנות לחוויה משפחתית חד־פעמית ומגבשת. אבל לא מעטים מההורים מצביעים גם על הצד השני של המטבע: תלישות חברתית ותרבותית, קשיים פסיכולוגיים והיעדר שורשים חזקים בישראל.

השפעות הרילוקיישן על ילדים זכו בארץ לטיפול מחקרי מועט ביותר, אבל באחד המחקרים הספורים שנעשה בתחום בדקה סמדר שפירא, העובדת הסוציאלית של משרד החוץ, 230 ילדים בני 10–18 שיצאו לשליחות בחו"ל עם הוריהם, בדרך כלל יותר מפעם אחת. שפירא מצאה כי שליש מהם נדרשו בשלב כלשהו בילדותם לעזרה פסיכולוגית, אחד מחמישה סבל מנדודי שינה ומתגובות גופניות של חוסר תיאבון וכאבי בטן, יותר ממחצית מהילדים ירדו משמעותית בהישגיהם הלימודיים בשנה הראשונה, ומחצית דיווחו על קושי לייצר חברויות חדשות ונזקקו לתמיכה פעילה של הוריהם בתחום החברתי. אצל ילדים צעירים יותר נמצאו פחות בעיות, וההסתגלות למדינה החדשה היתה קלה יותר.

בספרות המקצועית העולמית מכונים ילדים כאלה "Third Culture Kids" - "ילדי התרבות השלישית" - כלומר אנשים שאינם שותפים מלאים לא לתרבות שלתוכה נולדו ולא לתרבות (או תרבויות) שבה גדלו בחו"ל, אלא מפתחים תרבות ייחודית, שמשלבת בתוכה אלמנטים מכל התרבויות שלהן נחשפו בילדותם. מחקרים שונים מצאו כי לילדים כאלה יש יותר במשותף זה עם זה מאשר עם בני כל אחת מהתרבויות שבהן גדלו.

ואמנם, רבים מהיוצאים לתקופה קצובה של עבודה בחו"ל נוטים לשכוח שגם החזרה לארץ אינה פשוטה לילדיהם. לא רק בן הזוג מגלה ששוק העבודה אינו מחכה לו לאחר היעדרות של כמה שנים, אלא שמבחינת הילדים מדובר לעתים קרובות בהגירה קשה נוספת, גם אם מדובר בחזרה "הביתה".

לימור פרץ מסביון, שנסעה עם משפחתה לשלוש שנים בסיאטל בעקבות פוסט־דוקטורט של בעלה, מתארת את החזרה לארץ כטראומטית. "זה היה השוק של חיי, טראומה נוראית", היא אומרת. "בית הספר לגמרי לא ערוך לקלוט ילדים ישראלים שמבחינת שפה הם 'זרים'. משרד הקליטה נותן תגבור בלימודים רק לילדים ששהו בחו"ל ארבע שנים או יותר, ולכן העברית של בנותיי משובשת עד היום, עם שגיאות כתיב וקשיים בזכר ונקבה. גם מבחינה חברתית, הן חזרו לאותן כיתות והיו בטוחות שיחכו להן, אבל החברות שלהן כבר היו 'תפוסות' על ידי חברות חדשות. זה היה קשה. כשעברנו לסיאטל הבת הגדולה כל הזמן כעסה עליי ושאלה למה עזבנו את סבא וסבתא ואת כל החברות שלה. אחרי שלוש שנים, כשחזרנו לארץ, היא שאלה אותי למה החזרתי אותה, למה עשיתי לה חיים כל כך קשים. עד היום היא כועסת עליי, ובכל מיני נקודות היא מזכירה לי את זה, בכל פעם שקשה לה".

לעומתה, גל בן חיים (17) מקיבוץ רמת השופט היא ילדת רילוקיישן אידאלית. בעקבות עבודת אביה באינטל היא הספיקה לעבור בחייה הקצרים ארבעה סבבים של רילוקיישן עם הוריה ושלוש אחיותיה - בהונגריה, בווייטנאם ופעמיים בהודו - ומסתגלת תמיד בקלות רבה. "אבא של חברה שלי קורא לי חתולת רחוב", היא מספרת, "הוא אומר שאיפה שלא ישימו אותי, אני אפול על הרגליים ואסתדר, וזה נכון. בכיתה ח' טסתי בפעם הראשונה לבד מהודו לישראל, ולאחרונה כשרק חזרנו לארץ יצאתי לגדנ"ע, ואף שלא הכרתי כמעט אף אחד בשכבה, הרגשתי בנוח והסתדרתי. אני גם רגילה לא לראות את ההורים, כי בכל חופשה בארץ התרגלתי להיות לפחות חודש בלעדיהם. בטוח שאני עוברת שינויים יותר בקלות מאחרים", היא מסבירה.

אביה רונן סבור שמעבר לנכסים של אנגלית מושלמת, פתיחות תרבותית וניסיון חיים יקר מפז, הוא צייד את בנותיו בכלים לעתיד

התעסוקתי שלהן, אבל הוא אינו מתכחש גם לחיסרון שב"תסמונת הבינלאומיות" של ילדי הרילוקיישן.

"מדובר בילדים שלא טיילו מספיק בארץ, לא היו כאן בתנועת נוער, לא חוו פה מספיק חוויות שמייצרות חברי ילדות", הוא אומר. "זה יוצר בעיה בחיבור לארץ ובשורשיות. נורא מפתה להמשיך בחיים בחו"ל, אבל לנו היה חשוב לחזור לארץ כי הקטנות כבר חוו יותר שנות חו"ל מאשר שנות ישראל, וגם היה חשוב לנו שהגדולות יתגייסו. בתי הגדולה עשתה בגרות בינלאומית כדי ללמוד באוניברסיטה בחו"ל, ואף שהיא מאוד נהנית עכשיו בצבא, הראש שלה נמצא בחו"ל. אין מה לעשות, היא נדבקה בחיידק הבינלאומיות, וזה מסוכן". רונן גם מציין בצער שבנותיו עדיין אינן מצליחות לקרוא לקיבוץ 'בית'. "אני לא יכולה לקרוא למקום שעזבתי בגיל שנה וחצי בית", מסכמת גל. "האמת היא שאני מתחברת לאנשים הרבה יותר מאשר למקום".

גם בנותיהן של חנן ומאי גודר, שרה ואלה, השתלבו בקלות יחסית בעת חזרתן לישראל. "אריתריאה היא אחד המקומות הקשים ביותר מבחינת תנאי שירות", מספר חנן. "אמנם הזרים לא חיים שם בתנאים של המקומיים, אבל כשאין חלב באסמרה, גם בבית הספר הבינלאומי שבו למדו הבנות אין, וכשאתה מסתובב ברחובות אתה רואה איך אנשים מתלבשים וחיים, אתה רואה רעב של ילדים, עוני. היינו נוסעים עם הבנות לכפרים ומחלקים בובות לילדים שאין להם כלום. זה היה לדעתי חינוך חשוב, משהו שהן לא היו מקבלות בלי ההתנסות הזו, אבל אני לא חושב שזה השפיע עליהן יותר מדי; היום הן בארץ, יש להן חמישה וובקינז בחדר וזה עדיין לא מספיק להן", הוא אומר בחיוך.