פרשנות: חכו עם מחיאות הכפיים

נתחיל מהסוף. ה"ויה דולורוזה" של מצעד ההפרטה - זו של תעש, של חברת החשמל או של נמלי הים - עוד רחוקה מלהגיע לקו הגמר. כל כך הרבה מכשולים יש בדרכו של האוצר אל הבורסה בתל אביב, או אל חיזוק היצרנים הפרטיים במקרה של משק החשמל, כך שמחיאות הכפיים שאולי נשמעות עכשיו מקריית הממשלה בירושלים עלולות להסתיים במפח נפש.

אין דבר בישראל שלא קשור בדבר אחר. תהליכים לעולם לא מתבצעים ב"בועה", בטח לא כאשר לשני הצדדים המעורבים יש אינטרסים שונים והם שולחים ידם בכל כך הרבה תחומים, כמו במקרה של משרד האוצר ויו"ר ההסתדרות עופר עיני.

מחכים לנתניהו

למעשה, מדובר במעשה מרכבה של ממש, אולי בתורת משחקים, כמו זו הנלמדת בחוגי הכלכלה והמתמטיקה. עיני יודע שהוא צריך להראות התקדמות בשיחות ההפרטה עם האוצר, כדי שיוכל לדרוש שרשות החברות תלך לקראת עובדי החברות המופרטות - במענקי הפרטה, רשת ביטחון פנסיונית ועוד. עוד הוא יודע כי בכל מקרה הנדוניה שיקבל בתקציב המדינה הקרוב תהיה קטנה משמעותית מזו שקיבל עם כינון ממשלת נתניהו במחצית 2009. הוא יודע שכולם יודעים את זה ושכולם מחכים לראות את הדרישות שיציג במשא ומתן, שוב עם האוצר, על התוספת לעובדי המגזר הציבורי.

לכן, פעולותיו של יו"ר ההסתדרות נגזרות מהפעולות הצפויות של בכירי האוצר, שביניהם יש תחרות סמויה על מקום של כבוד ליד השר יובל שטייניץ, שרק מחכה להזדמנות להראות לציבור הישראלי שהוא לא רק פילוסוף לביטחון המדינה שנתניהו מינה לחימום הכיסא, אלא שר עצמאי שמוביל מהלכים עצמאיים. הפעולות של כל אחד מבכירי האוצר נגזרות בהתאם למהלכים שהם מצפים מעיני ומעמיתיו למשרד. מסובך? ככה נראית פוליטיקה.

אם כך, כולם יודעים שכולם צריכים את ההפרטה אבל לא יכולים להיראות כמי שוויתרו לצד השני. כולם למעשה מתקדמים, אבל לא יותר מדי, רק עד השלב שבו האדם היחיד שלא שותף במשחק - ראש הממשלה - יצטרך לחתוך לכאן או לכאן.

מה יש לחתוך? זו בדיוק הסיבה שמוקדם מדי למחוא כפיים. בתעש ההסתדרות דורשת רשת ביטחון של כמיליארד שקל לתנאי הפנסיה של כ־1,000 עובדים ותיקים שיישארו בחברה לאחר ההפרטה. בחברת החשמל עוד לא דיברו על ההתייעלות ועל המענקים לעובדים בגין ההפרטה. בנמלים, כמו בנמלים, עד ש־51% מהמניות לא יהיו רשומות למסחר, אין לדעת מה ילד יום.

זירת הגמישות הניהולית

וברקע דיוני השכר במגזר הציבורי, יש משחק נוסף שעיני והאוצר צריכים לשחק, זה של הגמישות הניהולית. כולם רוצים, אפילו יו"ר ההסתדרות, כוח רב יותר למנהלים על חשבון ועד העובדים במגזר הציבורי, בתמורה להכנסת עובדים במעגל השני והשלישי של שירות המדינה (עובדי קבלן וכ"א) להסכמים קיבוציים. הגמישות תאפשר למנהלים להעריך את העובדים, שיתוגמלו בהתאם. אם ייכשלו שוב ושוב בהערכות אלו יעמדו בסכנת פיטורים, מילה גסה במגזר הזה. הכל, כאמור, קשור בהכל. המשך ההפרטה יכול להתרחש או להידחות גם על פי מה שיתרחש בזירה הזו.