"קיבלתי אגרוף בבטן"

כמו בכל שנה, יום הזיכרון ויום העצמאות שלי הוא ענן אפור מתמשך (לא וולקני). כך נראה שדה הראייה של מי שליום הזיכרון יש עבורו פרצוף ושם. כמו רבות מהמשפחות השכולות אנחנו לא חוגגים את יום העצמאות, אך שלא כמו המשפחות השכולות, לנו אין עצרות זיכרון, גם לא קבר ללכת אליו. ביום הזיכרון אנחנו, משפחות הנעדרים והשבויים, יושבים בבית עם תמונות יקירינו ועם כאב שמתחדד משנה לשנה. אין אנו משתייכים לא לשכול ולא לחיים. אנחנו נבחרת קטנה וייחודית, נבחרת התלויים באוויר. שנים על שנים כמו יקירינו תחובים בפינה נשכחת, הרייטינג שהבאנו פעם מעלה אבק, שום דבר לא מתחדש אצלנו, אנחנו עדיין בעמדת המתנה שאולי פעם נדע לאן נעלמו אהובינו.

ביום העצמאות הזה נגזל השם ואיתו נגזל הזיכרון. ראוי לציין שגם השנה לא שכחו להזמין אותי לטקס הדלקת המשואות. הסיבה שבעטייה אני מוזמנת היא היותי רעייתו של איש שאין לו שם. השנה הבנתי את הסיבה שלא השתתפתי מעולם בטקס הזה. לא תודה, אל תכבדו אותי, תכבדו את האיש שאין לו שם.

לגלעד שליט עוד סופרים ימים, וטוב שכך. ראוי שהציבור יידע שגם גלעד נחשב בעיני הצבא נעדר צה"ל. רק חייל שביקר אותו איש הצלב האדום מכונה שבוי. מבחינתי צריך להדליק משואה לכבוד גלעד בכל יום, אך לצערי לא זה מה שיחזיר אותו הביתה.

משפחה של שבוי ונעדר לא נראית כמו משפחות החטופים מהסדרה. לא ראיתי את הסדרה קוצרת הרייטינג, אך הספיקו לי הפרומואים כדי להבין שאין לכם מושג. אין לי בעיה עם טלנובלות, לא עם נשות הטייסים ולא עם החטופים, אך אל נא תנסו לייחס לזה אפילו קמצוץ מן המציאות שלנו. תאמינו לי, אתם רחוקים כמזרח מן המערב מהחיים בצלה של אי־הידיעה. והפנטזיות, הו הפנטזיות. תתרכזו בשובו של גלעד, תחזקו את נועם ואביבה, וכשתזכירו את שאר הנעדרים תנו להם שם. זה הדבר היחיד שנשאר להם. יהודה כץ, צבי פלדמן, זכריה באומל, רון ארד, גיא חבר, מג'די חלבי.