אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
"קיבלתי אגרוף בבטן" באדיבות הערוץ הראשון

"קיבלתי אגרוף בבטן"

לאחר שצפתה בדבריו של רובי ריבלין בטקס הדלקת המשואות הבינה תמי ארד שבעלה, רון ארד, מכונה היום "שאר". לידיעת יו"ר הכנסת, לנעדרים יש שמות: יהודה כץ, צבי פלדמן, זכריה באומל, רון ארד, גיא חבר ומג'די חלבי

22.04.2010, 07:34 | תמי ארד

כמו בכל שנה, יום הזיכרון ויום העצמאות שלי הוא ענן אפור מתמשך (לא וולקני). כך נראה שדה הראייה של מי שליום הזיכרון יש עבורו פרצוף ושם. כמו רבות מהמשפחות השכולות אנחנו לא חוגגים את יום העצמאות, אך שלא כמו המשפחות השכולות, לנו אין עצרות זיכרון, גם לא קבר ללכת אליו. ביום הזיכרון אנחנו, משפחות הנעדרים והשבויים, יושבים בבית עם תמונות יקירינו ועם כאב שמתחדד משנה לשנה. אין אנו משתייכים לא לשכול ולא לחיים. אנחנו נבחרת קטנה וייחודית, נבחרת התלויים באוויר. שנים על שנים כמו יקירינו תחובים בפינה נשכחת, הרייטינג שהבאנו פעם מעלה אבק, שום דבר לא מתחדש אצלנו, אנחנו עדיין בעמדת המתנה שאולי פעם נדע לאן נעלמו אהובינו.

השנה הודות ליו"ר הכנסת רובי ריבלין זכינו סוף סוף לשם ייחודי - "שאר". בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל הדליק מר ריבלין את המשואה ובמילותיו כיבד את גלעד שליט ו...שאר נעדרי צה"ל, ואני קיבלתי אגרוף בלב. איך לא הבנתי שרון שלי, אבא של יובל, רון ארד - האיש שאני נושאת כל חיי הבוגרים בלבי בכאב - יאבד את שמו וייטמן בחלקת השאר. איך לא הבנתי שאחרי 24 שנים פג תוקפו של רון, כמו גם של יהודה כץ, צבי פלדמן, זכריה באומל, גיא חבר ומג'די חלבי. יש בסך הכל שבעה נעדרים לצה"ל, והדבר היחיד שנותר לאנשים האלה הוא השם שלהם.

ביום העצמאות הזה נגזל השם ואיתו נגזל הזיכרון. ראוי לציין שגם השנה לא שכחו להזמין אותי לטקס הדלקת המשואות. הסיבה שבעטייה אני מוזמנת היא היותי רעייתו של איש שאין לו שם. השנה הבנתי את הסיבה שלא השתתפתי מעולם בטקס הזה. לא תודה, אל תכבדו אותי, תכבדו את האיש שאין לו שם.

לגלעד שליט עוד סופרים ימים, וטוב שכך. ראוי שהציבור יידע שגם גלעד נחשב בעיני הצבא נעדר צה"ל. רק חייל שביקר אותו איש הצלב האדום מכונה שבוי. מבחינתי צריך להדליק משואה לכבוד גלעד בכל יום, אך לצערי לא זה מה שיחזיר אותו הביתה.

משפחה של שבוי ונעדר לא נראית כמו משפחות החטופים מהסדרה. לא ראיתי את הסדרה קוצרת הרייטינג, אך הספיקו לי הפרומואים כדי להבין שאין לכם מושג. אין לי בעיה עם טלנובלות, לא עם נשות הטייסים ולא עם החטופים, אך אל נא תנסו לייחס לזה אפילו קמצוץ מן המציאות שלנו. תאמינו לי, אתם רחוקים כמזרח מן המערב מהחיים בצלה של אי־הידיעה. והפנטזיות, הו הפנטזיות. תתרכזו בשובו של גלעד, תחזקו את נועם ואביבה, וכשתזכירו את שאר הנעדרים תנו להם שם. זה הדבר היחיד שנשאר להם. יהודה כץ, צבי פלדמן, זכריה באומל, רון ארד, גיא חבר, מג'די חלבי.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות

165 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

165.
תמי יקרה
תמי יקרה הזלתי דמעה בקוראי את שכתבת. רק היום קראתי כי איני קוראת כלכליסט. כל השנים אני נאבקת עם משפחות החטופים ואחד הדברים שדוחפים אותי זה רון שלך ורציתי לכתוב ושאר הנעדרים. את רואה נפלתי לפח הזה. כן זה נורא, ברגע שרוצים לציין את השמות זוכרים רק את השם המדובר. זה נורא ובכנות גם אצלי. את רון זוכרים כולם את "השאר" לא וזה נורא. וזה כך. יהודה כץ, צבי פלדמן, זכריה באומל, גיא חבר, מג'די חלבי ו- רון ארד ו- גלעד שליט. זה כואב, זה כבד, זה אין מוצא? לא! יש מוצא וחייבים לנקוט באמצעים לא קונבנציונאלים כדי להגיע גם למידע ואם יש בטחון שיודעים מה קרה לקחת אומץ ולהודיע למשפחות ולפרסם. אין נורא יותר מהחוסר ידיעה ואני יכולה להשוות. תמי תמשיכי לכתוב, תמשיכי לידע אותנו השוכחים, רק כך נזכור. תודה לך שכתבת אורנה שמעוני
אורנה שמעוני , אשדות יעקב מאוחד  |  27.04.10
לכל התגובות