די.וי.די: עצוב מתוק

נפלאות הן דרכי הנוסטלגיה: בעידן שבו כל פרויקט עבר (תקליט, ספר וסרט) זוכה למהדורה מחודשת ומנופחת כדי למקסם את הקסם המקורי, לקח ליוצרי "כבלים" כמעט 20 שנה כדי להעלות את המוצר הפילמאי שלהם (שצולם בווידיאו ויועד מלכתחילה לשוק הביתי) בגרסת די.וי.די כפולה ומרובת בונוסים (אן.אם.סי־יונייטד).

בסוף השבוע יגיע הסרט לחנויות, אך בניגוד לטרנד העולמי - על גרסת בלו ריי אין מה לדבר כרגע. "כבלים" אמנם הפך לסרט פולחן כמעט מרגע צאתו ב־1992, אך נראה שההסבר לאיחור ההיסטורי הזה הוא שכמו כוכבו הגדול - אריק איינשטיין - גם הוא אהב לשבת הרבה בבית.

18 שנה אחרי, בצפייה חוזרת ב"כבלים" הסרט נראה לפתע קצת כמו נבואה שהגשימה את עצמה. העתיד הרב־ערוצי שממנו חששו אריק איינשטיין, מוני מושונוב וצבי שיסל, כוכבי הסרט, הפך את תעשיית הטלוויזיה המקומית על פיה, והצמיח כוכבים ונורמות חדשות שלא פעם הניחו את התוכן במקום האחרון. מבט התמיהה על פניו של איינשטיין, המגלם נהג מונית שזה עתה הותקן הממיר המזהיר בביתו והוא מתחיל לשלטט במהירות במירוץ אחר השפע החדש, נראה היום כתמים למדי, שלא לומר תלוש. לעומת זאת, מה שעדיין עובד, ולא רק מתוקף הנוסטלגיה, הוא ההומור הפשוט, ובעיקר היכולות הקומיות של איינשטיין והחלפת המבטאים המהירה שלו (המערבון ההונגרי, הפרודיה על הסרט האיטלקי, קריין הרצף הטורקי והשפה הציורית של פרשני הכדורסל האמריקאים, למשל), כמו גם השירים הקלאסיים (בהם "שיר השיירה" ו"עטור מצחך").

אך יש גם ממד של עצב המתלווה לצפייה הנוכחית ב"כבלים", וזו העובדה שזהו מוצר הקאלט האחרון שאיינשטיין חתום עליו. האיש שהשנה היה צריך לחגוג 40 שנה למהפכה שהולידו התקליט והסרט "שבלול" (1970), מתקשה למצוא את דרכו במציאות התרבותית הנוכחית, כמעט כמו בן דמותו בסרט. ב־1970 הוא בעט בממסד וחרש את הדיסקוטקים בהופעות שמימנו את הפעילות של חבורת לול, שקיבלה מצע עשיר מקברניטי ערוץ 1 דאז כדי לשטוח עליו את פירותיה. ב־2010 איינשטיין ממשיך לדבוק בסירובו לצאת להופעות - ולא משנה מה גובה סכום הפיתוי - ובוחר בשותפים מוזיקליים שמעריצים את האגדה שהוא, במקום להציע לו דרך חדשה ורלבנטית ליצירה נוספת בת משקל ותהודה.