סופית: תורשה או סביבה?

"זה לא שאני כל כך חכם" העיד אלברט איינשטיין על עצמו, "אני פשוט מתמיד". הציטטה האגבית של איינשטיין עמדה במשך עשורים בלב השאלה על מקור הגאונות, ועל האם היא מולדת או נרכשת – כשרבים עדיין מאמינים שגאונות היא תכונה גנטית. The Genius in All of Us, רב־מכר חדש של העיתונאי דיוויד שנק, פוסק לטובת איינשטיין: התמדה, אימון וסביבה תומכת הם הכלים להשגת תוצאות יוצאות דופן.

The Genius in All of Us, רב־מכר של העיתונאי דיוויד שנק | כריכת הספר

גם מלקולם גלדוול, ברב־המכר שלו "מצוינים", מחזיק באותה הדעה לאחר שסקר מאות סיפורי הצלחה, מקלאופטרה עד הביטלס. לפי גלדוול, ישנה נוסחה שאיתה אפשר להיהפך למוזיקאי, ספורטאי או המדען הבולט בדורך, ולדמות המובילה בתחומך. הנוסחה מורכבת מעיתוי לידתך – עליך להיות בסביבות שנות ה־20 לחייך כשהתחום שאתה אוהב זוכה לפריצה הרחבה שלו; ומהתמדתך - עד לרגע הפריצה הרחבה של התחום עליך לצבור עשרת אלפים שעות ניסיון בו. עשרת אלפים שעות ניסיון מקבילות לעשר שנות עבודה, או לשנים אחדות של עיסוק אובססיבי מבוקר עד ערב. לא ידוע הרבה על המטען הגנטי של ביל גייטס ושל סטיב ג'ובס. אבל ידוע ששניהם בני אותו הגיל - 55 - וששניהם היו מכורים למחשבים לפני שבעולם ידעו מה זה. בסוף שנות השבעים, כשהעולם החל להתוודע למחשב האישי, שניהם היו צעירים מלאי מרץ עם ניסיון נדיר שמקביל לעשר שנות עבודה מאומצת.

מלבד מוטיבציה, איזה עוד מסר נושאת הטענה? אשתי אומרת לי, רק חצי בצחוק, שמבחינה אבולוציונית כבר עשיתי את שלי עבור בנינו. לפני שנולדו הורשתי להם את חלקי במטען הדנ"א שלהם, ומעבר לכך אין לי עוד מה לתרום להם. לפי שנק יש לי עוד הרבה מה לעשות. לא נפטרתי מעונשם. אך מה שמרגיע את מי שרוצה להצליח בחיים וחושש מנתוני הפתיחה שלו עשוי לאתגר את הצד השני – הורים, מורים ומנהלים. אחריותנו כהורים רק מתחילה עם יצירת העובר. טיפוח הפוטנציאל נהפך לנטל, שכן סיפור ההצלחה כבר אינו סיפורם של יחידי הסגולה או זוכי מתת האל, אלא של אלה שטופחו היטב. הכישרון של מוצרט וטייגר וודס, כותב שנק, אינו "דבר", משהו שישנו או איננו. זהו תהליך. גם מעולם הניהול המושג "כישרון" צריך להיעלם ולהתחלף במושג "תהליך".

בספרו, ובאתר המלווה (bit.ly9n1dVO), שנק כותב שיש פן פוליטי לוויכוח התורשה והסביבה. המאמינים בתורשה מתייחסים לכישרון כאל משאב נדיר שאינו תלוי בהם. לממשלה, למשל, אין אחריות לטפח את הגאונות, כי או שהיא ישנה או שהיא איננה. אך הגישה שזוכה לאישושים המדעיים, הגישה הליברלית, מטילה את האחריות לטיפוח ההצטיינות על מערכת החינוך והממשלה – שכן התפוקה אמורה לעלות עם ההשקעה. גישה זאת רואה את ההצטיינות לא כמשאב נדיר כמו מרבצי דלק, אלא כמשאב בעל פוטנציאל אינסופי, כמו אנרגיית רוח. היא יקרה להפקה, היא אינה הון שנמצא בבעלותו של מישהו, וככל שננצל אותה יותר, יהיה יותר ממנה.

שנק, מחבר מצליח של רבי־מכר אינטליגנטיים על מחלת האלצהיימר, על בעיית עודף המידע ועל תולדות משחק השחמט, מצליח להכות גלים בספרו החדש, אף על פי שנושא הספר אינו חדש. הוא הופך עצמו לדובר גישת ההשפעה הסביבתית דווקא כשנדמה שהמטוטלת נעה בעוז בכיוון האמונה בכוחה של הביולוגיה – אמונה שזוכה לרבי־מכר משלה. ספר אחד כזה הוא "Blank Slate" ("לוח חלק") של סטיבן פינקר, שעמו שנק מתכתב ואף מתווכח. אכן, לגנטיקה יש השפעה על הכל, הוא כותב, אך היא קובעת מעט מאוד. רוב התכונות האנושיות והיכולות האישיות הן תוצאה של פיתוח, ולא של תוכנית צרובה מראש. הגנים שירשנו נמצאים באינטראקציה מתמדת עם הסביבה, והאינטראקציה היא המולידה את מנת המשכל והכישרונות.

מה שנעים בספרו של שנק הוא העובדה שהוא מתבסס על ממצאים מדעיים שנאספו במשך שנים. חיבור הנקודות של המחקרים והגילויים מסיים את ויכוח התורשה והסביבה, והסיום הזה הוא אופטימי. 

פרופ' רפאלי הוא ראש בית הספר לניהול באוניברסיטת חיפה: www.sheizaf.rafaeli.net