דו"ח טכנולוגי: בלוגרים במבצע

קנה בלוגר, תריסר בשנקל

שיר לעג בריטי ישן אומר שאין טעם לשחד עיתונאי בריטי, משום שאין מעשה נבלה שהוא לא יעשה בחינם. בלוגרים, מסתבר, דווקא אפשר לשחד – אבל בתשלום נמוך כל כך, שזה מעליב.

הרגולטורים בארה"ב הוציאו לפני כחצי שנה תקנות הקובעות שלבלוגרים המקבלים מתנות מחברה שעל המוצרים שלה הם כותבים ביקורת חלה חובה לפרסם גילוי נאות, או שהם יסתכנו בקנס של עד 11,000 דולר. לאחרונה החלה ה-FTC, רשות הסחר הפדרלית, ליישם את התקנות. התוצאות היו עלובות משהו.

כל כך עלובות, עד שה-FTC החליט שלא לקנוס את המעורבים אלא פשוט לפרסם את זהותם ולפשוט את אמינותם מעליהם. חברת אופנה כלשהי פנתה לשורה של בלוגרים והציעה להם לכתוב ביקורות לוהטות על המוצרים החדשים שלה תמורת... תלושי מתנה. כלומר, אפילו לא מוצר או כסף. למרבה השמחה, אפשר לומר שרק מיעוט זניח מהבלוגרים שפנתה אליהם החברה הסכימו למכור את נשמתו בעבור תלוש, וחלק מאלה שעשו זאת עשו גם את הדבר הנכון והודיעו על כך בבלוג שלהם.

והוא אפילו לא אמר כלום

 

הרשת האמריקאית כמרקחה, לאחר שעובד אנונימי של פייסבוק נשאל "מה חושב צוקרברג (מנכ"ל פייסבוק – יצ"ג) על פרטיות?", וענה בפשטות: "הוא לא מאמין בה". התשובה נמסרה לבלוגר הטכנולוגיה המוביל של הניו יורק טיימס, ניק בילטון, שמיהר לפרסם ציוץ בנושא.

בילטון התבלבל קצת במושגים עיתונאיים – בין "אוף דה רקורד", שפירושו "לא לפרסום, בשום מצב" ובין "לא לייחוס", שפירושו "ההדלפה של הרמטכ"ל תבוא מ'מקור צבאי בכיר'" – אבל זה לא הנושא. הציוץ צוטט בכמה וכמה בלוגים, ועורר סערה מעבר לכל פרופורציה למה שקרה. עובד של פייסבוק, שאנחנו לא יודעים מיהו ומה מערכת היחסים שלו עם צוקרברג, אם יש כזו בכלל, אומר שהבוס שלו לא מאמין בפרטיות. למה זה חשוב?

עובדתית, זה לא חשוב. זה לא מוסיף לנו ולו גרם אחד של מידע חדש. תודעתית, מצד שני, זה חשוב – כי זה מאשר את מה שהרבה מאוד אנשים חושבים על צוקרברג ופייסבוק: שהם מחסלים את הפרטיות שלנו כדי לדשן את כיסיהם. וכשהתודעה משתנה – צוקרברג יכול לשאול את גוגל – פתאום כל צעד שלך נתקל בבעיות ורגולטורים מתחילים למדוד את הצוואר שלך כדי להתאים עניבת פשתן. ויפה שעה אחת קודם.

דמעות תנין

תעשיית המוזיקה מייבבת כבר שנים שהפיראטיות נוגסת בה בכל פה ועומדת להביא עליה את קיצה המהיר, והיא דורשת שלל צעדים דראקוניים כנגד התופעה. זה קורה, אגב, תוך כדי שחברות התקליטים עצמן עוברות על החוק ובוזזות את האמנים, אבל בקטנה.

בטענות הללו יש, כרגיל, בעיה: בשנת 2009, כמסתבר, ההכנסות של תעשיית המוזיקה ב-13 מדינות דווקא עלו. בארה"ב וביפן, אמנם, הן בירידה ונמצאות בירידה כבר די הרבה זמן. אבל בשבדיה, אוסטרליה ובריטניה, כמו גם עשר מדינות אחרות ההכנסות עולות. כן, בשבדיה יש חוקים נוקשים חדשים נגד פיראטיות, אבל בבריטניה עדיין אין ובאוסטרליה ספקיות הרשת מנהלות מלחמת חומרה נגד הכוונה להפוך אותן לשוטרי זכויות יוצרים.

במקביל, מחקר חדש מעלה ש"שימוש הוגן" – היכולת להשתמש ביצירה בהסכמת בעליה או בחלק ממנה לצורכי מחקר, ביקורת או הומאז' – הוסיף לכלכלה האמריקאית 4.7 טריליון דולרים בשנת 2007; ו"שימוש הוגן" היה אחראי, באותה השנה, להעסקתם של 17 מיליון בני אדם ולמשכורות בשווי 1.2 טריליון דולר. בקיצור, העסק הרבה יותר מורכב מכפי שמנהלי חברות התקליטים היו רוצים שנחשוב.

רגישות ונחישות

דיווחנו כאן בעבר על תופעת הסקסטינג – קטינים השולחים תמונות עירום של עצמם זה לזה – ועל הכשל המובנה של מערכת המשפט בבואה לטפל בתופעה: היא מטפלת בקטינים הללו בכלים המיועדים לטורפים מיניים, מגדירה אותם כעברייני מין ובהרבה מקרים הופכת משהו תמים יחסית לעילה להרס חייהם של המעורבים.

החוק משתנה באיטיות, אבל הוא משתנה. מדינת אילינוי בארה"ב מבצעת כעת שינוי חד במדיניות שלה, והסנאט של המדינה כבר העביר חוק חדש לאישורה של המושלת. תחת החוק החדש, קטינים ששלחו תמונות זה לזה לא ייענשו כלל, ולכל היותר ייאלצו להקשיב להרצאות שמסבירות להם כמה זה מטומטם.

חלאות אמיתיות שמקבלות תמונה כזו וממהרים להפיץ אותה בכל בית הספר ייבעטו ישר אל מערכת הענישה לקטינים – אבל גם הם לא ייחשבו לעברייני מין ולא יועמדו לדין בסעיף של החזקה בתמונה פורנוגרפית של קטין. בארה"ב, בחלק גדול מהמקרים פשוט אי אפשר להסיר את התווית של עבריין מין – מה שאולי הגיע הזמן לאמץ גם בארץ.

יותר ויותר מדינות שוקלות מחדש את חוקיהן בנושא. כפי שאמר מחוקק מפלורידה, סקסטינג הוא "התנהגות מטומטמת שהצעירים יצטערו עליה במשך שנים, אבל אין להתייחס אליה כאל פורנוגרפיית ילדים".

קצרצרים

עוד יום, עוד צנזורה באפסטור: הפעם העובדים הרגישים של אפל פסלו אפליקציה לתיירות גאה בניו יורק, "Gay New York: 101 Can't-Miss Places". עכשיו, אפל היא לא חברה הומופובית: היא יצאה בגלוי נגד ההצעה לביטול נישואי גאים בקליפורניה במערכת הבחירות של 2008. זעפה של החברה יצא על דוגמן עירום למחצה, ועל... קריקטורה הלועגת לקריקטורה הנלעגת ההיא של פוליטיקאית, שרה פיילין. מה נסגר עם אפל וקריקטורות?

בעוד חדשות אפל, היא הודיעה על עריכת כנס בשבעה ביוני, שבו היא תציג משהו. בעקבות התרגיל המוצלח של גיזמודו בשבוע שעבר, יש אפס באזז לאירוע, משום שכולם מניחים שאפל תציג בו את האייפון מהדור הרביעי. כבר הרווחנו משהו.

ואם כבר גיזמודו, אז הבלוג הקטן ששאג שוקל להגיש תביעה כנגד משטרת סאן מטאו, לאחר שזו ביצעה חיפוש במשרדי אחד העורכים שלו והחרימה את מחשביו. לתביעה יש סיכוי, אומרים שם, משום שעל פי חוקי המגן של קליפורניה אין להפעיל צווי חיפוש נגד עיתונאים אלא צווי הבאה, שעליהם יש זכות ערעור. בחדשות רעות אחרות לאפל, מסתבר שאנשים שלהם נראו מרחרחים סביב ביתו של החשוד במציאת האייפון, ואפילו ניסו לשכנע אותו לאפשר להם לעשות חיפוש בביתו (!), עוד קודם להגעת המשטרה למקום. אפל, כמובן, לא מגיבה.

אוי. קבוצה קטנה וקולנית של פנאטי איות ודקדוק הגיעה לטוויטר, והיא ממררת את חייהם של אנשים שהולכים בעקבות אמרתו של מארק טוויין, "אינני יכול לכבד אנשים שמסוגלים לאיית מילה רק בצורה אחת". ברצינות, אנשים: אם אתם חושבים שמישהו שוגה באיות, הדבר הנכון הוא להטריד אותו במייל או בצורת תקשורת פרטית אחרת, לא לבייש אותו בפומבי. מה אתם, מורים?

גוגל רודפת באף ובחימה שפוכה אתר אוסטרלי תמים בשם Groggle, שמה שהוא עושה בחיים זה לספק שירות חיוני באוסטרליה: מידע על איכות האלכוהול בברים ובחנויות הסמוכים אליך. שמו של השירות מבוסס על המילה grog, משקה אלכוהולי מבוסס רום שהיה חלק קבוע ממנות המזון של הצי הבריטי. גוגל טוענת שהשם מתחרה בזה שלה והיא רוצה את כל הדומיינים שרכש בעל האתר, שטוען שאין לו כסף למלחמה משפטית עם תמנונים זרים ומבקש שתגלה היגיון ותלך לעשות משהו אחר, כמו לרגל אחרי מישהו.

• "דו"ח טכנולוגי" בכל יום בתיבת המייל שלכם. להרשמה לניוזלטר לחצו כאן (ובחרו בתיבה החמישית)
• לטורים הקודמים של "דו"ח טכנולוגי" - dailytech.calcalist.co.il.
• ל-RSS של "דו"ח טכנולוגי"