דו"ח טכנולוגי: הילידים חסרי מנוח

כל השגיאות כולן

משרד החוץ האמריקאי משתף פעולה עם קרן שוחרת טוב, במטרה לקדם יזמות בחלקים לא סימפטיים של העולם – ירדן, לבנון, מצרים וטורקיה באזורנו, וגם רוסיה ומלזיה – ולמרות כל הרצון הטוב, זה מסתמן כבזבוז של זמן וכסף.

בקטע ידוע מהסרט התיעודי "חיי ברייאן" של מונטי פייתון (אין שחזור מדויק יותר של ירושלים בראשית המאה הראשונה) שואל מנהיג החזית העממית של יהודה (או שמא החזית העממית היהודית?) "מה כבר נתנו לנו הרומאים?". הוא מקבל תשובות בנוסח: ביטחון בדרכים, מים, בידור, תרבות יין. הוא מזעיף את פניו, ושואל שוב: "כן, אבל חוץ מכל זה – מה נתנו לנו הרומאים?", ומקבל את התשובה המיוחלת: "כלום!".

אימפריות לא קולטות את זה. הן לא קולטות שהן אינן רצויות, לא קולטות שעצם נוכחותן – ולו נוכחות רגועה ושלווה, בטוחה בעצמה מתוך תחושת עליונות מובהקת שכבר לא חשה צורך להפגין את קיומה – די בה כדי לעורר את רגשי הנחיתות, המוצדקים בדרך כלל, של הילידים. הן מציעות נוחות ותִרְבּוּת – אפשרות להשתלב בעולם קוסמופוליטי. אין דבר שמפחיד יותר את הנייטיבס. הגרמאנים, הגאלים, היהודים, הבריטונים, הנרווים, המרקומנים, הפאנונים – אף אחד מהם לא רצה שהילד שלהם יגדל להיות רומאי קטן. (היוונים התייחסו לכל הנושא בשוויון נפש אירוני, אבל הם, אחרי הכל, עמדו מאחורי התרבות הכובשת).

הכסף של הממשל האמריקאי מיועד לשנות את המזרח התיכון באמצעים לא אלימים. הפצצות לא שחררו את עיראק; אולי עלייתו של מעמד הייטק תצליח במקום שנכשל המל"ט, אולי המעמד הזה יקים במדינות האיסלאם איים קטנים של אמריקניזציה. הבעיה היא שעצם היותו של המימון אמריקאי תערער את מעמדם של התורמים – ושל מקבלי הכסף. הם ייתפסו כמשת"פים – חשבו על משמעות המילה "מתייוונים", על כך שהיא עדיין משמשת 2,150 שנים מאז שהאימפריה הסלווקית נבעטה מיהודה – והם לא יצליחו לקדם שום דבר. התפיסה של הרשת כמשחררת נובעת מעיקרון של שוויון העמים כולם – שוויון בקנה מידה אמריקאי, שחלק ניכר מהעולם דוחה. החלקים המפגרים של העולם יצטרכו קודם כל להשתחרר מהפראנויות שלהם; וזה יקח המון זמן. עד אז, חידושים טכנולוגיים אמריקאיים ותרבות ההייטק ישמשו, בעולם הפראי, ככלי נשק נגדה.

בעקבות המוצא האבוד

פרשת אייפונגייט – זו שבמסגרתה שיסתה אפל את המשטרה בכתב הבלוג גיזמודו שחשף את האייפון הרביעי שלה, ושלחה אנשים שלה לביתו של מוצא המכשיר – שקטה בימים האחרונים. הדבר החדש היחיד כמעט הוא העובדה שהמגזין Wired חשף את זהותו של מוצא האייפון האבוד, ברייאן הוגאן.

איך זה קרה? איך מוצאים אדם אחד, שהבלוג שאיתו עבד לא פרסם את זהותו? המשטרה הצליחה, אפל הצליחה – וגם עיתון יכול. ויש בזה לקח מסוים לגבי פרטיות בעידן הרשת.

ביום הפרסום, השאיר הוגאן הערה קצרה וחשודה בנושא ב"קיר" פייסבוק של מישהו אחר. ב-Wired, שעבדו שעות נוספות על הנושא, הבחינו בהערה, שמרו תמונת מסך והמשיכו הלאה. אז זה עוד לא היה מעניין. הם חשבו אחרת אחרי שהמשטרה הודיעה שהיא "ראיינה" את הוגאן, עדיין אלמוני. אז החליטו שם שגם הם צריכים.

זה אירע שבוע אחרי פרסום הסיפור של גיזמודו. הוגאן הספיק למחוק בינתיים את חשבון הפייסבוק שלו, כמו גם כנראה את כל החשבונות האחרים שלו באתרים חברתיים אחרים. אבל זה לא הספיק: מבחינת Wired, עצם העובדה שחשבון פייסבוק שהיה קיים שבוע קודם לכן נעלם, היתה הוכחה שהם בכיוון הנכון.

תמונת המסך שהם שמרו כללה שמות של עוד כמה משתמשי פייסבוק. הם הצליחו לזהות שכולם מגיעים מאותו קולג', סנטה ברברה סיטי קולג'. ההנחה, על כן, היתה שגם הוגאן למד שם – ושעקר לעיר רדווד סיטי, שם נמצא האב טיפוס של האייפון. בדיקה מהירה בספר הטלפונים המקומי העלתה שהוגאן מתגורר ברדווד סיטי, ושכנים אישרו את הדבר. חיפוש גוגל העלה שהוגאן אכן למד באותו הקולג', ושכנראה השתתף בטיול משותף לוויאטנם וסין. חיפוש נוסף מצא תמונה שלו מאותו טיול, ועכשיו החזיק המגזין בתמונה שלו, והתחיל להטריד את כל מכריו.

פינג, פינג, פינג! בנקודה הזו יצר עורך הדין של הוגאן קשר עם Wired ושאל אותם מה בעצם הם רוצים, והבהיר להם שהם ניערו את העץ חזק מספיק. העובדה שעורך דין הוא זה שיצר את הקשר, סגרה את התיק.

ברייאן הוגאן לא באמת חשוב. מה שחשוב הוא ששלושה-ארבעה אנשים נחושים, עם מספיק זמן ומימון, יכלו לשלוף אותו מתוך מסך האנונימיות שחשב שהגן עליו. המחיקות שביצע לא סייעו לו, וכמעט כל המידע עליו הגיע ממה שכתבו אנשים אחרים. לידיעתכם.

אמזון נלחמת על פרטיות המשתמשים (והרווחים)

אמזון ומדינת צפון קרוליינה מנהלות זה חודש מאבק עיקש, שהגיע כבר לבתי המשפט. נושא המחלוקת הוא המע"מ שצפון קרולינה מטילה על אזרחיה: לטענת המדינה, אמזון אינה גובה את המס ובכך פוגעת בהכנסות המדינה, כמו גם בסיכויי ההצלחה של עסקים קטנים. צפון קרולינה דורשת את רשימת האזרחים שלה שרכשו מוצרים באמזון, כמו גם את רשימת הפריטים שרכשו, כדי שיוכלו לגבות מהם מס.

אמזון נעמדה על הרגלים האחוריות. מסירת הפרטים הללו לידי המדינה, היא טוענת, תהיה פגיעה בלתי סבירה בפרטיותם של המשתמשים. גם ברווחים שלה, אבל זו נקודה שהיא לא מתעכבת עליה. אמזון ציינה שורה של פריטים שנרכשו בצפון קרוליינה: הספרים "איך להתחכם לבעלך ולזכות בגט", "המרה לאיסלאם למטומטמים", "שדה מריחואנה – שתול זאת בעצמך", "הפרעה דו קוטבית: מדריך למטפלים ולמשפחות". ועוד, ועוד.

עם המידע הזה, הממשלה תוכל לדעת מי הביע עניין בגידול מריחואנה ומי שקלה לרמות את בעלה (ואת הרשויות). מהסיבה הזו, טוענת אמזון, ספריות זכו להגנה פדרלית מפני מסירת מידע. אבל אמזון איננה ספרייה: היא חנות. האם היא זכאית לאותן הגנות?

ממשלת צפון קרולינה טוענת שהיא יכולה לחיות בלי רשימת הספרים, אבל היא צריכה לדעת כמה ספרים נמכרו ובאיזה מחיר, והיא חייבת לדעת מה שמות האזרחים שרכשו מוצרים בלי מס. הדיון נמשך בבתי המשפט. והשאלה שאף אחד לא העלה: אם כל המידע הזה מסוכן בידיה של הממשלה, האם הוא לא מסוכן גם בידיה של חברה פרטית?

ולנבואת הזעם של יום שני

פול קאר מהבלוג טקראנץ' הוא אחד הכותבים השנונים והעמוקים יותר בתחום הטכנולוגיה היום. בטור שלו הבוקר – מאוד, מאוד שווה קריאה – הוא מתאר את האוטופיה שהרשת תביא: היא הופכת אותנו לפחות מפוחדים מאנשים בעלי צבע עור שונה, רקע שונה או אידיאולוגיה שונה; בתוך שנות דור, הגזענות תיראה דבר מגוחך, וגזענים – שריד של העבר. וכולנו נשיר ביחד קומבאיה.

יש רק בעיה אחת, מציין קאר: החזון הזה הוא בולשיט. יותר ויותר מסתבר שהרשת לא מאחדת אותנו: היא מאפשרת לנו למצוא את בני השבט שלנו ולהצטופף איתו - "אנשי בסדר גמור, אצבע בתחת ושיר בגרון, כי טוב מסריח וחם", כמאמר המשורר.

הרשת מאפשרת כמעט לכל אחד למצוא את הדומה לו – ומאפשרת יכולת יוצאת דופן למחוק מהתודעה את האחרים. כן, מציין קאר, על פניו ליברלים קוראים בעיתונים ימניים ולהפך – אבל זו בסך הכל פעולה של "דע את האויב". היא לא מיועדת להבנה; היא מיועדת לאיסוף תחמושת. ובעוד שנות דור, כשנהיה אסופה של שבטים מנותקים היטב – לעזאזל, בהליכה אקראית ברחוב יש יותר סיכוי לפגוש אנשים באמת שונים – ימינו-שלנו עוד ייראו כאוטופיה של חיבור וערבוב.

קצרצרים

אריק מולר, אחד מבכירי ויקימדיה – הקרן המפעילה את ויקיפדיה – ששמו נכרך במשך שנים ארוכות בשמועות על תמיכה בפדופיליה, פרסם לאחרונה את גרסתו שלו לאירועים. בקצרה, מולר טוען שהוציאו עליו דיבה, שעיוותו בזדון דברים שכתב, ושהסיבה שהוא נמנע מלהגיב עד כה הוא חוסר רצון למשוך עוד תשומת לב לנושא ולקדם את הבלוג וואליוואג, שלדבריו אחראי לדיבה. יצוין, עם זאת, שמולר הבהיר שאין לו כל כוונה להמשיך ולהתייחס לנושא – קרי, שהוא לא מתכוון להגיש תביעת דיבה.

על פי נתוני סוכנות הידיעות הסינית, שיש להתייחס אליהם באותה חשדנות שיש להקדיש לידיעות שיוצאות מאפל, סין מובילה במספר הגולשים בעולם וכעת יש 404 מיליון מהם. מצד שני, אם הם היו סתם מנפחים מספרים, הם כנראה לא היו בוחרים ב-404, על הקונוטציות השליליות שלו. לטענת המשטר הסיני, שליש מהאוכלוסיה שלו מחוברת כעת לרשת.

פעם, מזמן, המסע לקתדרלה של סנטיאגו – יעקב הקדוש, בשמו העברי – שבקומפוסטלה שבספרד היה מסע חניכות של ממש. עולי רגל הגיעו למקום פחות או יותר מכל חור באירופה הנוצרית, וכשהגיעו קיבלו תעודה שמוכיחה שהם אכן השלימו את המסע המייגע. פעם זה היה מוקד דתי עשיר מאוד. היום הקתדרלה בקשיים כספיים ניכרים – ראוי לתהות אם הבישופות שילמה הון עתק להורים לילדים שנאנסו על ידי כמרים כדי שיסתמו את הפה; כמה בישופיות פשטו כך את הרגל – ועל כן היא מציעה גרסת אינסטנט של המסע: התחבר לאתר שלה, שלוף את כרטיס האשראי שלך, והיא תדליק בשבילך נר וירטואלי. איכשהו, זה לא זה.

סקייפ, שירות השיחות באמצעות הרשת (VoIP), צובר תאוצה, ושיעור השיחות שמתבצעות באמצעותו עומד כעת על כ-13% מסך כל השיחות הבינלאומיות. ב-2009, מספר דקות השיחה בסקייפ עמד על 54 מיליארד. שיעור השיחות בין שני משתתפי סקייפ עלה ב-64% באותה תקופה.

הגישה לתחנות מזג אוויר שנמצאות באלפים היא דבר מבאס, במיוחד באמצע סופת שלגים. המטראולוגים של איטליה מצאו פתרון: זרם מידע סלולרי שיוצא מהתחנות ומגיע ישירות אליהם למשרד. עכשיו אפשר לוודא תמיד שהציוד עובד, וגם לקבל ממנו מידע בזמן אמת.

• "דו"ח טכנולוגי" בכל יום בתיבת המייל שלכם. להרשמה לניוזלטר לחצו כאן (ובחרו בתיבה החמישית)
• לטורים הקודמים של "דו"ח טכנולוגי" - dailytech.calcalist.co.il.
• ל-RSS של "דו"ח טכנולוגי"