אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
דרושים: חוטבי עצים ושואבי מים צילום: אוראל כהן

דרושים: חוטבי עצים ושואבי מים

כדי שהילד שלי לא יישא בנטל הצמיחה של המדינה כמעט לבדו, צריך לבצע רפורמה דחופה במערכת החינוך

05.05.2010, 07:37 | שאול אמסטרדמסקי

לפני חודשיים וחצי נולד בירושלים בני בכורי, אלון. אף ששני הוריו אוהבים את ירושלים בכל לבם, הסיכוי שאלון הקטן יגדל להיות ירושלמי גאה הולך ונעלם. נתון שפורסם השבוע באתר ynet מצמצם את הסיכוי הזה במידה ניכרת: על פי בדיקה שנערכה בבתי הספר היסודיים בירושלים, התברר כי רק שמינית, 12.5%, מקרב תלמידי כיתה א' בעיר הם חילונים. צריך לחזור על זה שוב - רק כל ילד שמיני בכיתה א' בירושלים הוא חילוני. היתר - תלמידים חרדים וערבים.

במצב שבו הביקוש לחינוך חילוני בירושלים הולך ופוחת, איכות החינוך הולכת ומידרדרת באופן הגדרתי כמעט, כי המורים הטובים פונים לחפש עבודה במקום שבו מוכנים לשלם להם יותר, כלומר היכן שיש ביקוש. "נו, אז מה הבעיה?", אמר לי אתמול חבר שסיפרתי לו על כך, "תעברו לתל אביב".

ישראל 2040 - מי יישא בנטל הצמיחה

"החרדים לא עובדים? שקר מובנה"

כך הנציחה המדינה את הפער בין המגזר החרדי לחילוני

"ממשלות ישראל לא בונות את המדינה לטווח ארוך"

קריאת השכמה לכלכלת ישראל

 

הבעיה הדמוגרפית תפרוץ את חומות ירושלים

אבל הבעיה הדמוגרפית־כלכלית שמסתתרת בפסקה הקודמת לא תיעצר בחומות ירושלים, ובסופו של דבר תפרוץ גם את חומות האדישות של תל אביב. המספרים המבהילים שמופיעים מימין, הלקוחים מהמחקר שערך פרופ' דן בן דוד, עלולים לעורר הלך רוח דטרמיניסטי קודר, כפי שעוררו אצלי.

תסריט האימה הוא כזה: כבר היום שיעור התלמידים החילונים בכלל מערכת החינוך עומד על 40%. בעוד 30 שנה, שיעורם יצטמצם לכ־14% בלבד. לכך צריך להוסיף את העובדה כי היום 65% מהגברים החרדים אינם עובדים (חלקם אינם מחפשים עבודה וחלקם אינם מוצאים).

התוצאה שמתקבלת: מספרם של "חוטבי העצים ושואבי המים" - קרי: החלק בציבור שעובד, משלם מסים, מניע את הכלכלה קדימה ומחולל צמיחה שמאפשרת עלייה ברמת החיים של רוב האוכלוסייה - מצטמצם במהירות. הנטל לקיים מדינה משגשגת נהפך לבעל משקל כבד יותר על כתפי מעטים יותר. המשמעות: בעוד שלושה עשורים, כשהילדים של היום כבר יהיו אבות טריים בעצמם, המדינה שבה הם חיים עלולה להפוך לנחשלת. למעשה, היא עלולה להפוך למקום לא כדאי, לא מהנה ושלא מתגמל לחיות בו. הגטו הצפוף בתל אביב עלול לנדוד מערבה מכאן, אל מעבר לים.

ליצור לחץ ציבורי על מקבלי ההחלטות

אתמול, כשהחלטנו להקים קול צעקה על כך, היו מי שאמרו: "כבר צעקו את זה קודם". זה נכון. למעשה, החלק העצוב ביותר בתסריט האימה הזה הוא שאינו חדש. כבר לפני עשור פנה אותו החוקר, פרופ' דן בן דוד, עם חוקרים נוספים למקבל ההחלטות הראשי דאז, ראש הממשלה אהוד ברק. בדו"ח שהוגש לברק הוצגו רפורמות נחוצות בחינוך ובענפים נוספים, כדי להבטיח שגם בדור הבא המדינה תמשיך לצמוח. אחר כך הונח הדו"ח באחת המגירות, נזנח ונשכח עם אלפי דו"חות נוספים בין חילופי הממשלות.

 

לכן, את קול הצעקה צריך להקים שוב ושוב עד שייווצר לחץ ציבורי גדול מספיק על מקבלי ההחלטות, כדי שבאמת יקבלו החלטות. צריך להמשיך לצעוק עד שמישהו יבין, כי אין מדובר רק בבעיה ערכית, רק במערכת חינוך גוססת - מדובר בבעיה כלכלית קיומית כמעט. ציבור שלם של ילדים שאינם מקבלים את הכלים להתמודד עם עולם התעסוקה המודרני לא יוכלו להצמיח את המדינה הזו בעתיד. הקומץ היצרני לא יוכל לשאת לבדו בנטל. ללא התערבות ממשית כעת במערכת החינוך - כזו שנתניהו הבטיח, אבל לא הבטיח לקיים - לא תהיה תקומה למדינה. את המציאות הזו צריך להדחיק ולשנות כבר עכשיו. ובש"ס היו אומרים: "למען עתיד ילדינו".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות