חקר ביצועים: גליון הערכה שבועי

לבייב מגלה עמידות

הירידות בבורסה בחודש החולף סיימו 14 חודשי עליות רצופים. 14 חודשים שבהם כמעט לא שמענו את כל אלה שהזדעקו בשעתו נגד האחזקה באג"ח הקונצרניות, את אלה שנשטפו זיעה קרה כשגילו שהם מושקעים באג"ח אפריקה ישראל של לב לבייב. לא שמענו מהם, כי לתשואה הפנומנלית של קופות הגמל בשנה האחרונה אחראי בדיוק אותו לבייב ואותן אג"ח בסיכון גבוה, שנגדן הלינו. האחזקה הלבייבית המאיימת עלתה בעשרות אחוזים, והחזירה ב־2009 את ההפסדים שגרמה ב־2008, ויותר. דווקא רודפי התשואות קצרי הזיכרון הם שהתגלו כמשמידי הערך האמיתיים.

                                                                                                                                    גולן פרידנפלד

ג'ובס משחק אותה קשה להשגה

סטיב ג'ובס. אין בושה | צילום: בלומברג

סטיב ג'ובס איבד את שאריות הבושה. בשבוע שעבר הודיע למפרסמים ששימוש במערכת הפרסום החדשה של אפל, שתשולב בכל המכשירים הניידים שלה, יעלה להם פי 15 מהממוצע בשוק. וזה לא הכל: אפל תרשה לעצמה לפסול כל פרסומת באופן שרירותי וללא הסברים. ואם זה לא מספיק, בתקופה הראשונה, שאורכה לא הוגדר, אפל תעצב בעצמה את הקמפיינים של החברות, תוך שהיא עוקפת למעשה את חברות הפרסום, כדי להראות להם איך עושים את זה כמו שצריך. אבל הדבר המעניין באמת הוא התגובות של חברות הפרסום הגדולות להצעה חסרת הבושה של ג'ובס: כולן מתחננות לקנות את המודעה הראשונה. לי הסיפור הזה מזכיר את הדיאלוג המפורסם בין אלכסנדר הגדול בן ה־22 לגנרל שלו, האציל פרימניון, כשזה המליץ לו לקבל את הסכם הכניעה שהציע מלך פרס המפוחד. "לו הייתי אלכסנדר הייתי מסכים לתנאים האלה", אמר פרמניון. "לו הייתי פרמניון, גם אני הייתי מסכים", השיב אלכסנדר. והעולם נכנע כמו עלה ברוח.

                                                                                                                                       אורן הוברמן

בשטריימל לא נוגעים

מדינת ישראל היא מדינה נאורה. היא כל כך נאורה, שנבחרי הציבור שלה בחרו לחוקק חוק נאור במיוחד שיאסור על מכירת מוצרי פרווה לטובת הגנה על בעלי החיים. אלא שהשבוע גילינו שנאורות ופוליטיקה לא מתערבבות טוב אחרי הכל. שכן בלחץ הסיעות החרדיות, הוכנס להצעת החוק סייג קטן, קטנטן ממש: האיסור על מכירת מוצרי הפרווה לא יכלול את כובעי השטריימל. כאמור, סייג קטנטן. חבל רק שהשטריימלים אחראים ליותר מחצי ממוצרי הפרווה הנמכרים בישראל מדי שנה. מזל שכיסאותיהם של חברי הכנסת עשויים מחיקוי עור ולא מפרווה.

                                                                                                                            שאול אמסטרדמסקי

סבן רק עוד איש עסקים

חיים סבן. לא רצה להתחלק עם מס הכנסה | צילום: בלומברג

חיים סבן מאוד לא רצה שכתבת הפרופיל על אודותיו במגזין "ניו יורקר" תתפרסם, ואף ניסה למנוע את פרסומה באיומים משפטיים. הכתבה התפרסמה לבסוף והיא אכן מעניינת, אך אבוי, למרות תחקיר של שמונה חדשים ו־11 אלף מילה, אין בה דבר מפתיע. התגלית הגדולה שלה היא שסבן לקה בתסמונת "לי מותר הכל". הוא עשה עסקה שהכניסה לו 1.5 מיליארד דולר, אבל - כי אם הוא עשיר, אז הוא גם קצת מעל החוק. זו גם תזכורת קטנה בשבילנו, הישראלים שרואים בו ציוני נלהב: סבן אולי זוכר טובה לישראל, אבל לא עושה לנו טובה כשהוא משקיע כאן. ציונות? כל אחד היה נהפך לאוהד ישראל אילו היה עושה רווח של 300% על ההשקעה בבזק בתוך ארבע שנים.

                                                                                                                                        סופי שולמן

פואד דואג לחברים המובטלים

פואד בן אליעזר, שר התמ"ת, הוא יזם בנשמתו. מכל הנאות החיים, הוא בעיקר

פואד. אוהב להקים רשויות חדשות | צילום: אלכס קולומויסקי

- ועוד יותר מכך לשים בראשן את האנשים שלו. עכשיו פואד מצא את הפתרון למחדל של ביטול תוכנית ויסקונסין בדמות הקמת רשות חדשה לתעסוקה, שתהיה אחראית על שירות התעסוקה ועל תוכנית ויסקונסין החדשה שבכוונת אותו פואד להוביל. ואולי אנחנו טועים לגמרי – ופואד כלל לא עוסק במציאת ג'ובים למקורבים. ייתכן שדווקא הוא פיצח את הסוד ליצירת מקומות תעסוקה בישראל: הוא יקים רשות, הרשות תגייס מאות עובדים, שמצדם יחפשו משהו לעשות, מה שמן הסתם יחייב גיוס מאות עובדים נוספים לשירות התעסוקה, והנה חלק מהאבטלה נפתר ברגע. הקונספט הזה יכול להחזיק לפחות חמש שנים ולהעסיק המוני אנשים, עד שיבוטל, כנהוג, באופן פתאומי בגלל החלטה אקראית של חבר כנסת כזה או אחר.

                                                                                                                                    עידן גרינבאום

אולמרט ממשיך להסתבך

אולמרט. שילוב נפיץ | צילום: אוראל כהן

פרופ' ריי פישמן מאוניברסיטת קולומביה ערך ניסוי מעניין. הוא רשם את שמות כל נציגי המדינות באו"ם ובדק כמה דו"חות חניה יש לכל אחד (עד לאחרונה דיפלומטים לא התבקשו לשלם על דו"חות החניה שלהם). את התוצאות השווה לאינדקס השחיתות העולמי. הממצא: נציגי מדינות מושחתות חטפו אין ספור דו"חות, ובמדינות שנחשבות נקיות משחיתות כלל לא נרשמו לנציגים עבירות חניה. זלזול במוסר ובחוק, רמז הניסוי, הוא בעיקר עניין של נורמה חברתית.

על אהוד אולמרט אנחנו יודעים שני דברים: שהוא אדם חברותי ונחמד באופן יוצא דופן ושהוא פוליטיקאי כמעט 40 שנה. זהו שילוב נפיץ. הרבה חברים הם הרבה אנשים שצריכים טובה, ו־40 שנות פוליטיקה הן 40 שנים בחברת מאכערים שאט אט גורמים לך לראות את העולם בדרך מסוימת מאוד: בדרך שלהם. את הנעשה (לכאורה) כבר אין להשיב. אבל אם אנחנו חפצים בעתיד נקי יותר, ייטב לנו אם נבחר את הפוליטיקאים שלנו בדיוק להפך מהאינטואיציה: חסרי ניסיון, לא נחמדים, ואם אפשר, חונים רק איפה שמותר.

                                                                                                                                          דן אריאלי

בריטיש פטרוליום נחשפה באיחור

בריטיש פטרוליום נחשבה עד לפני שבועיים לירוקה שבענקיות האנרגיה. הלוגו שלה נראה כחמנייה, והיא נכנסה ברעש לתחום אנרגיית השמש והרוח. הרגולטור האמריקאי כנראה הקשיב לג'ינגלים במקום למספרים, שסיפרו סיפור הפוך: החברה שילמה כרבע מיליארד דולר כקנסות על מפגעים בטיחותיים וסביבתיים במפעליה, ורק 0.06% מהכנסותיה ברבעון האחרון הגיעו מאנרגיה ירוקה. פיצוץ אסדת BP במפרץ מקסיקו וכ־13 מיליון הליטרים של נפט שצפו מאז אל פני הים, נבעו משרשרת עיגולי פינות בטיחותיים שרק ענקית שמתמחה בתחזוקת תדמית מזויפת מסוגלת לבצעם באין מפריע. מזל שהיא היחידה.

                                                                                                                                          אסף אביר