דבר האוהדים

מסיבה לא תהיה כאן

החלמאות בכדורגל הישראלי נמשכת. והפעם היא מתגלה בחלוקת הכרטיסים בין מחנות האוהדים שיגיעו למשחק בין בני יהודה למכבי חיפה שיתקיים בשבת באצטדיון בלומפילד. בלי לנסות ולשער מהי מידת המוטיבציה שאיתה יעלו שחקני המארחת, שאיבדו כל עניין בליגה וירדו שלשום מכר הדשא ברמת גן בלי הגביע, ההנהלה שלהם מפספסת כאן הזדמנות אדירה לסיים את העונה עם קופה יפה. בשתי הקבוצות פועלים משום מה בשיטת קיזוז חדשה (הפעם בסוגיית הכרטיסים), שפוגעת למעשה בשתיהן.

אוהדי חיפה, שרובם כבר לא מתגוררים בעיר הכרמל, משוועים לכרטיסים לחגיגות האליפות, והזהובים שהעבירו עד כה רק 10,600 כרטיסים (שאזלו במהירות), מותירים עשרות אלפים מהם מחוץ לחגיגה האפשרית.

ההחלטה המתבקשת היא העברת המשחק לאצטדיון רמת גן, כמו במשחק האליפות של מכבי תל אביב לפני כמה שנים, אלא שגם בחיפה לא ממהרים ללחוץ בכיוון ומסתפקים בבניית במת ניצחון בקריית אליעזר. חיפה כבר הוכיחה במשחקי ליגת האלופות שהיא יכולה למלא את רמת גן בנקל. אז, כשהיה ברור שההופעה היא לפרוטוקול בלבד, התייצבו כ־40 אלף איש לכל משחק. עכשיו, כשגורל עונה שלמה מונח על השולחן, ייאלצו מרבית הירוקים להסתפק בשיממון של השידור הטלוויזיוני.

אמיר שוורץ, אוהד מכבי חיפה

האוהד הזועם

כשהחלטתי ללמוד במגמה הגיאוגרפית בתיכון עשיתי זאת בעיקר משום שהנחתי שמסלול הלימודים הזה יאפשר לי לעשות הכי הרבה כלום באותן שנים. אם רק הייתי יודע שמדובר בתחום שהשפעתו על עולם הכדורגל הישראלי תהיה כה אקוטית - אולי הייתי מתייחס אל הלימודים ברצינות רבה הרבה יותר.

שמי גיא קופל וגם אני, כבוגר מגמת גיאוגרפיה בבית הספר התיכון, לא מאמין שהטיעון הגיאוגרפי הוא ההצדקה החזקה ביותר שההתאחדות לכדורגל מצליחה למצוא לרעיון הגדלת הליגות. ההשפעה של ההגדלה על הליגות הנמוכות, העובדה שחצי מהליגה השנייה עלתה לליגה הראשונה בעונה אחת, ההשפעה על מצבן הכלכלי של הקבוצות - הכל מתבטל ברגע שמסבירים לנו שהעלייה של הפועל עכו לליגת העל היא נכונה - לא משום שהגיעה לה - אלא מכיוון שהעיר נמצאת יותר מ־113 ק"מ ממשרדי ההתאחדות לכדורגל.

באמת - כל הכבוד על החשיבה מחוץ לקופסה. לפחות הצליחו למצוא את שיטת הקיזוז הגאונית שגם היא מוסברת באמצעות משפטים כמו "תראו כמה מתח זה גרם", תוך התעלמות מכל עיקרון ספורטיבי הידוע בעולם הכדורגל. המתח הזה גם זרק את אוהדי הכדורגל אל עולם מתמטי סבוך, שבו רק מתי מעט יודעים כמה נקודות יש לקבוצה שלהם אחרי שני סיבובים - ומי נמצא מעל מי ולמה. לפחות השיטה הזאת דחקה הצדה את הדיון על הדרך המטופשת שבה הליגה הוגדלה.

כמעט כל פרשן כדורגל (כלומר, מישהו ששיחק פעם כדורגל בליגת העל) יסביר לכם כמה הכדורגל הוא משחק פשוט, ולכן - למה הליגה צריכה להיות כה מסובכת? ליגה של 16 זה מצוין, אבל עקרון הבסיס צריך להיות קל וברור - שני סיבובים, 30 משחקים. כל כך פשוט ובנאלי שלא ברור איך אנחנו לא מצליחים להיזכר מתי קרה אצלנו דבר כזה בפעם האחרונה.

אפשר להוסיף עניין בצורה טבעית ולא בצורה מלאכותית, מעוותת, ובעיקר לא הוגנת - שגורמת לכל אחד לגרד בפדחתו במבוכה בניסיון להבין מה לכל השדים והרוחות הולך פה.

גיא קופל, אוהד מכבי פתח תקווה