הסיפור המקרי של רעות ברנדס, גרסת החלום

כשאני ניגש אל הגוף המתכתי הגדול שמציגה לי רעות ברנדס, הוא מזכיר לי יותר מכל מרתפים אפלים של סוכנויות ביון. המיטה הרחבה הזו, אשר קפיצים משתרגים על מוטותיה, נדמית כמכשיר העינויים האולטימטיבי, אבל מבחינתה של ברנדס (36) מדובר בצעד נוסף במסלול שהתוותה לעצמה לפני שני עשורים - כיבוש העולם.

לונדון היא עיר קשה. גשומה. בודדה. המנטליות האנגלית ומזג האוויר האפור זכורים, בדרך כלל לא לטובה, לישראלים רבים שניסו לפרוץ בה אל התודעה הבינלאומית, בעיקר בתחומי האמנויות. אבל עבור ברנדס, שנחתה בהיתרו בגיל 20 עם הרבה אמונה ועם 150 ליש"ט בכיס, זו העיר שבה הכל התחיל, והעיר שלה היא חייבת הכל.

רעות ברנדס. "מאז שהייתי ילדה רקדתי בכל מיני מסגרות" | צילום: אוראל כהן

"מאז שהייתי ילדה רקדתי בכל מיני מסגרות. כשסיימתי את הצבא החלטתי שאני רוצה לנסוע ללונדון כי אמרו לי שזה המקום הכי טוב להתפתח בו בתחום המחול", היא מספרת. "לא הכרתי אף אחד בלונדון חוץ מחברה מהצבא, שאבא שלה עבד בקונסוליה ועזר לי להשיג חדר במעונות סטודנטים. אחרי יומיים בעיר הגעתי למתחם הריקוד שעליו כולם דיברו, הפלייס. במקרה היה באותו היום אודישן ללהקת מחול שפעלה שם - אז פשוט החלטתי להיבחן". החוצפה והתעוזה האלה, הישראליים כל כך, השתלמו לברנדס מעל ומעבר. מנהל הלהקה, ג'יימס דה סילבה, בחן את 70 המועמדות בתשומת לב, ובחר שתיים. אחת מהן היתה רעות.

שלב א': קצת חוצפה ישראלית

דה סילבה, רקדן ממוצא פורטוגזי שגדל בהודו ובאנגליה, ויהפוך במרוצת השנים למאמן הכושר של היפים והמפורסמים - בהם מדונה, גווינת פלטרו וסטינג - התאהב באישיותה של רעות. "היא מוכשרת בריקוד, אבל מה שהיה לה, להבדיל מהאנגלים, היה סוג של חוצפה ושאפתנות אדירה", אמר ל"מוסף כלכליסט" בשיחת טלפון מלונדון. "היא תמיד רצתה להיות בשורה הראשונה, לקבל את התפקיד הראשי, תמיד להיות במרכז העניינים".

ברנדס החלה לפקוד את אולמי הריקוד המשומנים מזיעה של הפלייס, ואף שהקפידה לשמור על אורח חיים סגפני, 150 הליש"ט שהביאה עמה עמדו לאזול. "הייתי זקוקה לכסף, ושאלתי אנשים אם הם יודעים על דברים שאוכל לעשות. אב הבית של המעונות שאל אותי אם אני מוכנה לעבוד בסיעוד, והסכמתי בתוך שנייה. לא בחלתי בשום עבודה. העיקר להתפרנס". ברנדס התחילה לסעוד קשיש שגר עם אשתו בשכונת גולדרס גרין, מרכז יהודי בצפון־מערב לונדון, ולאחר כמה חודשים הציעה לה האשה לעבוד בניקיון אצל אחת משכנותיהם.

"הגעתי אל אותה חברה, יהודייה הונגרייה בשם קלרה (קלרי) סטנברג. . הייתי לבושה בבגדי ניקיון ומוכנה להתחיל לקרצף, אבל היא הציעה לי לשבת והכינה לי תה. היא התחילה לשאול אותי שאלות עליי, על המשפחה שלי, על הריקוד. לאט לאט הבנתי שהיא לא צריכה מנקה, אלא פשוט בת. היא היתה ניצולת שואה, אוהבת ישראל, אובססיבית למחול, והיא פשוט אימצה אותי". הקשר בין שתי הנשים התחזק, וכמו הקשר עם דה סילבה, נהפך לנדבך נוסף בשרשרת האירועים המקריים שעיצבו בסופו של דבר את חייה של ברנדס.

מימין: קלרה סטנברג ורעות ברנדס. "היא פשוט אימצה אותי" | צילום: אוראל כהן

"אחרי כשנה שבה רקדתי אצל דה סילבה הוא עזב את אנגליה לשנה, ואמר לי שאם אני רוצה להתפתח כרקדנית כדאי לי להגיש מועמדות ללימודים בקולג' שבמתחם הפלייס, London Contemporary Dance School. ניגשתי לאודישנים, אף שידעתי שלא אוכל לממן את הלימודים, שעלו אז 40 אלף ליש"ט. הייתי צעירה מבית של קיבוצניקים, והסכומים האלה בכלל לא היו בהיקפים שהכרתי", היא מספרת.

אלא שלאחר כמה ימים הזמינה אותה סטנברג לארוחת ערב, ובעודה מכינה את הסלט שאלה איך היה באודישן לבית הספר. "אמרתי לה שהתקבלתי, אבל שזה כנראה לא ייצא אל הפועל כי הלימודים יקרים מאוד". ניצולת השואה המבוגרת המשיכה לחתוך את העגבניות בלי להרים את עיניה, ולאחר כמה שניות סיננה בלחש: "אני אשלם לך את כל הסכום".

שלב ב': קצת נדבנות יהודית

הוריה של ברנדס לא הבינו על מה מדברת בתם, כשסיפרה להם על אשה זרה שתשלם עבורה את שכר הלימוד האסטרונומי. הם עלו על מטוס והגיעו ללונדון לראות מיהי האשה המוזרה, שמוכנה לזרוק 40 אלף ליש"ט ככה סתם. "הם נרגעו רק אחרי שפגשו אותה, והבינו שמדובר באשה מקסימה שאוהבת ריקוד ותורמת לכל מיני מוסדות בלונדון, וגם אשה ציונית שעברה את השואה. היא מאוד אהבה את ישראל, וכל הזמן זרקה לי משפטים כמו 'אל תישארי פה הרבה זמן', או 'מתישהו תחזרי לישראל ללמד ריקוד, נכון?'.

מדונה וסטינג, תלמידיו של דה סילבה. "הם אנשים נפלאים" | צילום: אי פי אי

"קלרי היתה אשה מאוד חכמה ומאוד מיוחדת, שבזכות מסמכים מזויפים שהחזיקה בזמן מלחמת העולם השנייה הצילה את כל משפחתה", סיפר ל"מוסף כלכליסט" אחיה של קלרי, פרופ' רובי אנגלמן, שמתגורר בירושלים. "אחרי שנסעה לאנגליה והתחתנה עם ריצ'רד סטרנברג, בעל מפעל לשטיחים, היא אימצה אנשים שהכירה באופן מקרי. היתה לה אידאולוגיה של שיקום בני אדם. היא היתה רוכשת דירות או מממנת לימודים לאנשים שבהם נתקלה, ואחת מהם היתה רעות".

ברנדס נענתה להצעתה הנדיבה של סטנברג, עזבה את הלהקה של דה סילבה והחלה ללמוד בבית הספר היוקרתי למחול. נראה היה כי כל חלומותיה מתגשמים, אלא שבתום שנת הלימודים הראשונה, בעת חופשת קיץ בארץ, שמעה על מות הפטרונית שלה. ברנדס לא היתה בטוחה שתוכל לשוב ללונדון, אלא שבתוך שבועיים קיבלה מכתב מעורך דין אנגלי, שבישר לה כי סטנברג לא שכחה לדאוג לה בצוואתה, והורישה לה את יתרת הסכום הדרוש להשלמת התואר.

ברנדס חזרה ללימודים, ונהפכה לאחת הסטודנטיות הבולטות במחזור שלה. במקביל התפרנסה מהוראת עברית במסגרות של הסוכנות היהודית בלונדון. ב־1997 הכירה במסיבה את מי שעתיד להיות בעלה, עופר גרייצר, אז סטודנט ישראלי למינהל עסקים בלונדון והיום איש שיווק. ב־1998 סיימה את הלימודים אך נותרה עוד שנתיים בלונדון, שבהן השתתפה בקורס מורי פילאטיס ולימדה בסטודיו של אלן הרדמן, אחד ממורי הפילאטיס המוכרים בעיר.

בשנת 2000 חזרה ארצה ופתחה בתל אביב סטודיו לפילאטיס, אבל שמרה על יחסי חברות קרובים עם דה סילבה.

שלב ג': המכונה האימתנית

ב־2008 נהפך אחד מביקוריה בלונדון לנדבך השלישי בקריירה שלה: דה סילבה הציע לה לסייע לו בפיתוח ההמצאה החדשה שעליה שקד - שיטת אימוני הגארוּדה, מה שהוא מאמין שיהיה הדור הבא של הפילאטיס והג'יירוטוניקס.

"הרבה זמן היה לי בראש חזון לפתח מכונה משוכללת, שתביא לידי ביטוי את מה שאני יודע על הגוף", אומר דה סילבה. "התחלתי בפיתוח המכשיר לפני שלוש שנים, ולפני כשנתיים - כשרעות הגיעה אליי לסטודיו - הצגתי אותו בפניה, כיוון שאני מעריך אותה מאוד כרקדנית וכחברה. ואמנם, היא עזרה לי בכל מיני פיתוחים שקשורים בו. היא היתה מקור ההשראה שלי ואתגרה אותי לא מעט".

"ג'יימס הציג לי אב־טיפוס של מכונה", מספרת ברנדס, "ובמהלך השנה הבאה עבדנו ביחד על שדרוגה, עד שהגענו לדגם הנוכחי של המכשיר". בעקבות תרומתה לפיתוח, ברנדס מחזיקה בזיכיון הבלעדי לשיווק המכשיר בארץ, וב־10% מההכנסות העולמיות.

הגארודה הוא שיטת אימון שמתבצעת על מכשיר שמשלב שלושה מכשירי פילאטיס שונים, לצד שכלולים מסוימים שהטביעו בו דה סילבה וברנדס על סמך הבנתם את גוף האדם ודרישותיו. למכשיר רפרטואר של תנועות שאמורות לחזק ולהגמיש את הגוף, בדומה לאימוני פילאטיס וג'יירוטוניק.

ענף הפילאטיס, שפותח על ידי ג'וזף פילאטיס בניו יורק של שנות השלושים, זוכה בעשור האחרון האחרון לפופולריות גדולה ולעשרות מיליוני מתאמנים ברחבי העולם, בהם מפורסמים כמדונה, אומה תורמן וסטינג. שיעורי הפילאטיס פופולריים מאוד גם בישראל, ולפי הערכות, כ־100 אלף ישראלים מתרגלים פילאטיס באופן קבוע. שיעור פילאטיס מתורגל בקבוצות קטנות ולכן מדובר בענף התעמלות יקר יחסית, שלפי ההערכות מגלגל מיליארדי דולרים בשנה ברחבי העולם, ומאות מיליוני שקלים בישראל לבדה. הג'יירוטוניק היא שיטת אימון הונגרית שפותחה בשנות השבעים, ומשלבת אלמנטים מתחום היוגה, הפילאטיס והבלט. גם שיטה זו צברה לה מעריצים רבים אולם לא בקנה המידה של הפילאטיס.

לא רבים בתעשיית הפילאטיס והג'יירוטוניק המקומית שמעו על הגארודה, אבל מבין אלה ששמעו עליה הרוב מפגינים ספקנות בנוגע ליכולתו של המכשיר החדש - שעלותו כעשרת אלפים דולר ויכול לשמש רק מתאמן אחד בכל זמן נתון — להכות גלים בשוק המקומי. גורם בכיר בעולם הפילאטיס אמר כי הוא "לא מאמין בגארודה", ואילו גורם אחר הטיל ספק באטרקטיביות שלו וביכולתו להוות אלטרנטיבה לאימוני הפילאטיס.

למרות זאת, אם שיטת הגארודה תרכוש לעצמה ולו קומץ מהמעריצים של שתי השיטות הללו, ברנדס עשויה להפוך לאשה אמידה מאוד.

שלב ד': מהקיבוץ לטירה של סטינג

ברנדס גדלה בקיבוץ נאות מרדכי שבעמק החולה, הכי רחוק שרק אפשר מחוויות חייהם של כמה מהמתאמנים העשירים בשיעורי הפילאטיס שהעבירה בלונדון. "סבתא שלי תמיד חילקה את העולם לשני סוגי אנשים: אלה שעובדים ואלה שאינם עובדים. מבחינתה, אדם יכול להיות חרא, אבל אם הוא עובד - אז הוא בקבוצה הנכונה". לברנדס עצמה, לעומת זאת, תמיד היתה ראיית עולם שונה, שלאו דווקא תאמה את רוח ההתיישבות העובדת. "אותי תמיד עניין לראות מה יש מעבר להר, ואת רוב האנשים בקיבוץ זה ממש לא עניין. תמיד רציתי - ואני עדיין רוצה - לכבוש את העולם. בקיבוץ שולטת הומוגניות, הכל אותו הדבר, וזו אולי הסיבה שהקיבוץ מתאפיין בבינוניות. אני, לעומת זאת, צריכה הכל מהר, בגדול, בקצב, אוהבת ערים גדולות, שפה זרה, צבעים שונים".

גם למימוש שאיפתה לכיבוש העולם תרם בסופו של דבר מפגש אקראי. באחד השיעורים שהעבירה בסטודיו של דה סילבה התיידדה ברנדס עם טרודי סטילר, אשתו של הזמר סטינג. נחושה בדעתה לכבוש את העולם, היא לא היססה לרגע כאשר הוצע לה להעביר אימונים אישיים לסטינג ולמשפחתו בטירתם בטוסקנה, אף שהיתה מטופלת בתינוקת קטנה. היא פשוט ארזה עמה את בתה, וגם את אביה יוצא הקיבוץ על תקן שמרטף קבוע. "סטינג שלח לכולנו כרטיסים במחלקת עסקים, ואבא שלי לא הבין מאיפה זה נופל עליו. כשהגענו לטירה הענקית בטוסקנה הסתובבנו קצת, ואבא שלי, הקיבוצניק שגדל בנאות מרדכי, צעק לי פתאום: 'תראי כמה חשמל מבזבזים פה! לא חבל?!'.

"הם אנשים מיוחדים ונפלאים. אני מאוד אוהבת אותם", היא מספרת על סטינג ומשפחתו כשהיא נזכרת בערגה בימים שבילתה בטירה בטוסקנה. מדי בוקר העבירה לסטינג ולטרודי שיעורי פילאטיס וג'יירו, ובשעות הצהריים העבירה שיעורי פילאטיס לארבעת ילדיהם של בני הזוג. "יש בסטינג משהו מאוד קשוב ואמביציוזי. כשהוא נכשל בתרגיל הוא מנסה שוב ושוב".

וסטינג אינו הסלבריטאי היחיד שהפילאטיס זימן לקיבוצניקית מעמק החולה. באחד מביקוריה של מדונה בארץ, היא מספרת, דה סילבה העביר לה אימון פילאטיס בסטודיו שלה. "לא ממש הצלחתי להכיר אותה, אבל דיברנו קצת. היא שאלה אותי על ההיריון שלי, וגם קצת על שמעון פרס, שאותו היתה אמורה לפגוש למחרת".

שלב ה': השמים הם הגבול

לכל אורך שיחתנו יושבת ברנדס על כיסא עץ זעיר, מצליחה להתכווץ באלסטיות אל ממדי הכיסא שנדמה כי נועד לילדים. מפרקי הרקדנית שלה ניכרים בכל תנועותיה. בעלה עופר, ישוב על כיסא משרדי רגיל מול המחשב, ידו נוגעת בעכבר מדי פעם, זורק נתונים על תוכניות עסקיות ועל תרחישים אופטימיים ופסימיים, אבל היא בוהה בו בעיניים ריקות, ספק משועממת, ספק אדישה. רק כשאני מזכיר את מיטת העינויים, משהו בה ניצת. גם כשאני מתענה על המכשיר המוזר, נוטף זיעה ומציף את החדר בכמויות אדירות של חמצן, היא ממשיכה לצווח בהתלהבות, להסביר, למשוך, לעודד בעברית מאונגלזת.

הם לא אוהבים לדבר על זה, אבל ברנדס ודה סילבה מודעים לקניבליזציה בענף שמגלגל מיליארדים - לכך שכל אחד רוצה להיות הפילאטיס הבא, לאפשרות שחלקים מהמוצר יועתקו, או שפשוט מישהו יפתח מוצר נגיש או סקסי יותר. אבל הם מקווים שעד אז, המוצר שלהם יצליח להותיר חותם. על האפשרות שהגארודה תנחל כישלון חרוץ הם לא מוכנים אפילו לחשוב.

דה סילבה עצמו יודע שהתחרות העתידית על הגארודה עשויה לבוא דווקא מברנדס; שהאובססיה של הבחורה השאפתנית להצליח יכולה להוביל אותה בעוד כמה שנים לפתח לבדה מיטת עינויים אחרת, כזו שתקרא תיגר על שלו. "היא מוצלחת ושאפתנית, ויכולה להחליט לצאת לדרך עצמאית", הוא אומר, בטון שנשמע ספק חושש, ספק מלא גאווה בתלמידתו.

"זה מה שהוא אמר לך?!", היא שואלת בפליאה, אבל ממהרת להוסיף: "האמת? יש לי משהו כזה בראש. אני מאמינה שיבוא היום שבו ארצה לפתח משהו נוסף, שהפעם יהיה רק שלי".