השבוע: אדום לבן

מוצ"ש, עשר בלילה בקירוב, גניחות מאחורי הגדר. חתולים? "אוווו", הגניחה זעקה בקול אנושי צרוד שאיים לפרק את המיתרים מהגרון של מי שזה לא יהיה. לרגע חשבתי שנפתלי מצא סוף סוף אהבה. נפתלי הוא חתול שחור עם עיניים ירוקות והוא מתגורר אצל השכנים שלי. אולם הזעקות, שאיימו להבקיע את רעמת הגדר החיה שמפרידה בין הבתים, בקעו מגרונותיהם של ירמיהו, בעליו של נפתלי, ואורחיו הנרגשים. שמעתי את הצהלולים, אחר כך את הבכי שחלחל מבעד לכתלים עד שיכולתי לראות את הדמעות. מתוקות כמו שדמעות לא יכולות להיות. הפועל שלהם ניצחה.

בבוקר יצא ירמיהו לעבודה עטוף בצעיף אדום־לבן מצמר. "יהיה חם היום", ניסיתי. "בכיתי כל הלילה", חייך כמיטב יכולתו, ואני, ששמעתי כבר על גברים שבוכים בלילה בשירים, הבנתי מה שלא הבנתי עד השבוע. אצל גברים בכי ממעמקים הוא בכי שמשתחרר בכדורגל. אלה שמפסידים מזילים דמעות שקופות שחומקות באיפוק לגרון, ואלה שמנצחים ממטירים עם כל הבלוטות במוחצנות של רביבים ולא מסתירים מהשכנה.

ביום שלישי תליתי כביסה, וירמיהו השקה את הגדר במצב רוח מרומם וציין שהוא אוהב את שבועות כי זה חג של איכרים. "איזה איכרים?", שאלתי כדי לסחוט עוד סיפור קטן על הלילה עם הפועל. "פעם היו כאן", ירמיהו הסתפק בלסגור את המים. נפרדנו לשלום והלכתי להכין פנקוק. פנקוק היא המופלטה של ההולנדים. את הפנקוק ממלאים בגבינה, שמנת חמוצה, סוכר, צימוקים, קורט של קליפת לימון מגוררת וזרזיף של תמצית וניל. זה לא במקום עוגת גבינה נוטפת פירות יער. ההולנדים חינכו את הפנקוק להתכרבל בנינוחות על אותה צלחת עם עוגת הגבינה המסורתית. מוצרי חלב ושבועות זה כמו כדורגל וגרעינים שחורים. ככה זה, לא צריך להסביר. פעם, עד לא לפני הרבה שנים, כך התייחסנו לקיבוצים ולחג השבועות.

היום נדמה שמה שנותר מהתנועה הקיבוצית הוא חג השבועות לבדו. הטקסים עם הטרקטורים המקושטים וריחות החציר שהטלוויזיה מנפיקה מזכירים שהיו פה עד לא מזמן כובעי טמבל והתיישבות אחרת. התיישבות ייחודית שהתקיימה רק בארץ ישראל, ואין לה אח ורע בשום מקום בעולם. על אף הביקורת שנמתחת בשנים האחרונות על הקיבוצים (שפעמים אף מוצדקת), בשבועות מותר להזכיר את תרומתם המכובדת של בני התנועה הזו ליישובה וצמיחתה של הארץ. זו אולי התשובה הנכונה לשאלה למה לפרות בשבועות יש ריח של רפת ולא של מנגל.