מדינת אופוריה

עוד לא הסתיימו החגיגות לכבוד הצטרפותנו ל־OECD, וכבר נחתה עלינו עוד סיבה למסיבה בצירוף אותיות מרשים. IMD. רוב הישראלים לא שמעו מעולם על מכון המחקר השוויצרי IMD, אבל אנחנו מבינים בספורט. כשהכותרות מבשרות שישראל עלתה מהמקום ה־24 למקום ה־17 בדו"ח של מכון שוויצרי על תחרותיות, אנחנו חוגגים כאילו הצלחנו להידחף למונדיאל ברגע האחרון. מה הם בכלל מדדו? למי אכפת מהאותיות הקטנות? העיקר - טיפסנו במעלה הטבלה העולמית. וגם שחר פאר תנצח בסוף.

הדומינו בגוש היורו והצניחה החופשית של השווקים מדאיגים את היצואנים ואת שחקני השוק, אבל הפוליטיקאים חוגגים. זו המומחיות שלהם. כל אחד מהם מנכס לעצמו את הצל"ש, בלי קשר לתרומה הייחודית שלו. וגם זה בסדר. אנחנו לא באמת מצפים מהפוליטיקאים שיצטיינו דווקא בענווה כובשת. הבעיה היא שכמה מהם נתקפו באופוריה. ואופוריה, כידוע, זו מילה ביוונית.

בכמה פרמטרים חשובים, המשק הישראלי אכן ראוי למחמאות יחסיות. בעשור האחרון מדינות אחרות עשו יותר שגיאות, לקחו סיכונים מיותרים, הסתבכו בלוליינות פיננסית, בזבזו כאילו אין מחר. אנחנו קוצרים עכשיו את פירות המשמעת התקציבית, הנטייה הטבעית לחיסכון, הרגולציה השמרנית וקצת מזל. אבל, העשור החולף לא מבטיח לנו את העשור הבא. עתידו של המשק הישראלי לא יעוצב במשרד האוצר ולא בבנק ישראל. הכרעות לגמרי לא כלכליות יחרצו את גורל הכלכלה.

ההכרעה הלא כלכלית החשובה ביותר לגורלה של הכלכלה היא ההחלטה על שלום ומלחמה. זו קביעה פשוטה ומובנת מאליה לכל אדם בר דעת, אבל למרבה הצער, ראש ממשלת ישראל ורבים משרי הממשלה לא שותפים להבנה הזו. או לפחות, הם מדברים ופועלים כאילו הכלכלה הישראלית וסכנות ההתלקחות במזרח התיכון הם שני קווים מקבילים. כלכלה מנוגה ומלחמה ממאדים.

לפי הזחיחות שלהם כשהם מבטיחים להביא את ישראל למועדון של 15 המדינות העשירות בעולם, הטילים המכוונים לבועות הנדל"ן שלנו לא מטרידים אותם יותר מדי. וזו צרה צרורה כי אם בנימין נתניהו, יובל שטייניץ ושות' מאמינים באמת ובתמים שהמלחמה הבאה לא תקלקל את הצמיחה, ייתכן שהם לקו ביחד בסינדרום ירושלים הידוע. אולי נדבקו מהאנשים דלוקי העיניים המהבהבים מסביבם. ישראל חייבת לקבל החלטה: שלום ופיוס עם השכנים שעמם אנחנו חולקים את השכונה המחורבנת. עם כל הכבוד לסטנלי פישר, זו החלטה חשובה יותר מעוד חצי אחוז בשער הריבית.

ההכרעה הלא כלכלית השנייה בחשיבותה היא החלטה לאומית על האתוס של ישראל. הנס הציוני קם בזכות החזון של האבות המייסדים לבסס מדינה על יסודות של עבודה והשכלה. שני היסודות התערערו. יותר ויותר ישראלים בוחרים לא לעבוד. החינוך והמדע בנסיגה מתמדת. המספרים המדאיגים ידועים, ואיש לא קם. להיפך. קם כאן דור של מנהיגים ציניים, נטולי חזון ואימפוטנטים, שמפגינים אדישות ובוז לערכים החיוניים במדינה מפותחת. הם מעדיפים קמעות וגלגול עיניים למרום.

יש עוד כמה הכרעות חשובות, אבל בואו נתחיל במשהו. בינתיים, כשפוליטיקאים להוטים מדי למחמאות, זחוחים מדי, מסבירים לנו כמה המשק הישראלי חסין, תחרותי וכיו"ב, אני מציע לשאול אותם: מה יקרה לכל אלה כשהטילים יתחילו להתפוצץ על ראשינו? ומה עושים כבוד השר ואדוני ראש הממשלה כדי לנצח את הבטלנות, הבערות והטמטום שמאיימים להחריב את הנס?