בשיא הקריירה עצרתי הכל ונזכרתי איך אבא תמיד אמר: "היה, נקסט, הלאה"

"אבא שלי, מרדכי, נולד בצ'כיה. כל המשפחה, מלבדו ומלבד אמו, הושמדה בשואה. בגיל 15 הוא הצליח לעבור סלקציה רק כי היה גדל גוף. אבל למרות זאת לא גדלנו בצל השואה. זה היה הבית הכי חם שיכול להיות, מאוד משפחתי, עם גרעין חזק מאוד של אהבה, המון כבוד הדדי בין ההורים וכבוד לילדים. אני ממש זוכר את הנשיקות של אבא שלי, ואיך כשהיה חוזר הביתה היה מחבק ומנשק את אמא שלי. לאבי לא נשארה משפחה כלל - אמו נפטרה שנתיים אחרי שעלתה לארץ - ולאמי היו אב ואח בטורונטו, אז המשפחה הקטנה שלנו היתה מאוד מאוחדת.

"אבא היה מג"ד בתותחנים ושירת בקבע, בסיני. הוא בא הביתה פעם בשבועיים, ופעם בשבוע טסנו אליו. אמא בישלה הכי טוב בעולם, ואבא אהב את המאכלים שלה, אבל כשהוא היה חוזר מהצבא הוא היה מתענג בעיקר על לחם עם חמאה, ובמיוחד על הקשה של הלחם. הוא סיפר לנו שבשואה זה היה החלום הרטוב, המעדן. זה לא סופר בעצב, אלא מתוך הצגת הניצחונות הקטנים של היומיום. אני מכיר משפחות של ניצולי שואה שהיו אוגרות מזון וחיות בחושך, אבל אבא שלי היה מרים את הראש ואומר: 'נקסט'. הוא אמר שזה שהוא סגן אלוף בצבא, עם שלושה בנים שהתגייסו, 'זה הניצחון המתוק שלי'. לא היתה לו שום בעיה לנסוע לגרמניה או לנסוע באוטו גרמני, הוא לא פיתח קומפלקסים של אחרי מלחמה, כי תמיד היה ברור שהניצחון שלנו זה לחיות.

1982. מרדכי ויזל עם יפתח, חתן בר המצווה, בכותל

"זה בא מתוך הסתכלות מציאותית של אבא, היכולת לעבור הלאה ולא להיתקע. אני חי אותו הדבר, אומר: 'היה, נקסט'. גם מאמא קיבלנו מסר דומה - היא תמיד אמרה לי ולאחיי, הראל ואסף: 'אין בעיה שתריבו, רק לא יותר משעה'. עד לפני שלוש שנים עבדנו שלושתנו יחד, ואני עדיין שותף בחברה. אף פעם לא היתה לנו בעיה לריב, אבל ידענו שבסוף נוסעים יחד הביתה - היו תקופות שגרנו זה ליד זה. יכולתי לריב עם הראל שעות, ובצרחות, על העבודה, אבל בסוף זכרנו תמיד ש'אין בעיה שתריבו, רק לא יותר משעה', וחזרנו יחד הביתה.

"ה'נקסט' שלי נמצא גם ביכולת להיפרד, לא להסתכל אחורה בצער על דברים שעשיתי או פספסתי. זה בא לידי ביטוי בכל יום, בדבר קטן או גדול. אני בטוח שהעובדה ששני הוריי נפטרו בגיל 60 - אבא כשהייתי בן 19, אמא כשהייתי בן 30 - השפיעה על תפיסת העולם שלי. אני לא חי כאילו אין מחר. לכן, אחרי 16 שנה בעסק הבנתי שזאת לא הדרך היחידה, ושלבלות 100 יום בחו"ל בכל שנה זה קורבן גדול מדי. אמרתי לעצמי: 'אני בן 40, אני לא יודע מה יהיה מחר', עצרתי והתחלתי לעשות מה שאני באמת נהנה ממנו, שזה טיולים בחו"ל עם המשפחה וקצת יזמות בתחומי חיי הלילה, המסעדות והנדל"ן".