השבוע: מתמטיקה של גניבות

המבחן במתמטיקה הודלף השבוע. שר החינוך התייצב בראש המערכת המזועזעת והודיע בכל אולפני הטלוויזיה - כשקמט של דאגה בין שתי גבותיו - שהמשרד הגיש תלונה במשטרה, ושלמרות הגניבה המבחן ייערך במועדו. המבחן נכתב מחדש ונשלח ביום שלישי בבוקר למנהלי בתי הספר באמצעות האינטרנט. בו בזמן החלו לדלוף ממשרד החינוך המהומים מהוססים, שמא המבחן כלל לא דלף? ומובן שאיש לא יכול היה להבטיח שהמבחן החדש לא ידלוף מהאינטרנט, כי אלה שלא יודעים מתמטיקה לא בהכרח לא יודעים מחשבים.

פרשנים הזדרזו להסביר את הפסיכולוגיה של הלוגיקה שמאחורי הגניבה לכאורה, ובחרו בתירוץ הלעוס שהמבחנים הם חזות הכל, וכי כדי להצליח התלמידים של היום יהיו מוכנים למכור גם את אמא שלהם. שטויות במיץ עגבניות. אמא לא עומדת למכירה. נקודה. גנבים תמיד היו, ומבחנים תמיד קבעו, והשאלה שיש לקוות שתיפתר (לפחות עד המבחן בשנה הבאה) היא האם ההדלפה היתה שמועה נזילה או גניבה בעלת עותק קשיח, שבעטייה העמיק הקמט במצחו של שר החינוך.

השאלה שכנראה לא נשאלה במבחן במתמטיקה, היא מה מחירו של כיכר לחם אחיד לפני הקרטל. שלושה מבכירי יצרניות הלחם הגדולות נעצרו השבוע בחשד שתיאמו ביניהם מחירים ומכרזים וחילקו שווקים. מאחר שמדובר בלחם, המוצר הבסיסי ביותר בסל הצריכה, הוצגו החשודים כעושקי השכבות החלשות וכמי שמנעו פרוסת לחם מפי ילדים רעבים. ברגע של מחשבה קמחית תהיתי אם לא יוכנסו השלושה למעצר לילי במכונות הלחם לפריסה אחידה. תחושת הלינץ' כבר ריחפה באוויר.

אני לא מוצאת הבדל בין דני דנקנר, שולה זקן וירון אנג'ל, כמשל. להתעשר מקרטל לחם לא יותר מזעזע מלהתעשר מעבירות מרמה או תיווך וקבלת שוחד. מדובר בכסף שאמור להגיע לקופת המדינה, ובמקום זה הוא מגיע לכיסיהם הפרטיים של פלונים שלא ביושר. בקצב הזה הילדים הטובים, שחלמו בלילה נוסחאות מתמטיות ולא העלו בדעתם לגנוב את מבחן הבגרות, עוד עלולים לחשוב שחזות הכל היא לא איך להצליח ביושר, אלא איך להצליח לרמות מבלי להיתפס.

מי שסיימה את בחינות הבגרות לפני שנים אחדות ונתפסה, ולא בשל בצע כסף, היא ענת קם, המואשמת בריגול. אמא קם טוענת שענת אינה מרגלת. סתם ילדה שנהגה בטמטום. מהפרטים שנודעו אני נוטה להסכים עם אמא של ענת, אלא שאני לא אמא שלה, ובכל פעם שהיא פותחת את הפה היא גורמת לי לחשוב רק על העונש.