צילום: רויטרס
חקר ביצועים: גיליון הערכה שבועי
הספרים חוזרים לכיכרות, הנפקה מגומגמת לעזריאלי, טרה נלחמת על שוק החלב, חזקיהו נגד הח"כים ועימות טרגי בלב ים
שבוע הספר - לא בגלל המחיר
גם השנה, כמו בכל שבוע הספר, ייגרר עם ישראל בהמוניו אל הכיכרות. שם, בלחות של 200% וצפיפות של 20 איש למ"ר, הוא יוכל לקנות ספרים במחירים שטובים כמותם ואף טובים מהם יוכל לקבל בכל יום חול בחנות הממוזגת הסמוכה לביתו. אז למה אנחנו עושים את זה לעצמנו? מאז תחילת המאבק בין רשתות הספרים, יודעים כולם, שבוע הספר הוא הרבה פחות אטרקטיבי מבחינה צרכנית. הרבים והטובים שהולכים לשבוע הספר בניגוד לכל היגיון כלכלי עושים זאת מסיבות שקשה לתמחר: הנוסטלגיה, האירוע החברתי, וכן, גם קצת אהבת ספר. כשאנחנו מסתובבים בשבוע הספר אנחנו מרגישים קצת יותר טוב עם עצמנו. ולזה, במיוחד בימים אלו, אין מחיר.
מיכל פליישר
האחיות וויליאמס הולכות על קאמפ
הטניס הכוחני, שלא לומר אגרסיבי, של האחיות וויליאמס שבר אותי כבר מזמן. הגישה המעצבנת שלהן למשחק לא הועילה, והניצחונות החוזרים ונשנים על שחר פאר בוודאי לא שינו את יחסינו. אבל דווקא עכשיו חל מפנה. כי כשונוס וויליאמס עלתה למגרש בפריז בקומבינזון, קרו שני דברים: עוד כמה קשישות שאוהבות את הספורט הלבן כי הוא לבן, מכובד ושמרני חטפו התקף לב, ואני השלמתי עם האחיות. הרי האאוטפיט של ונוס יכול רק להתחרות בפלאי ליין הבגדים שמוכרת סרינה. ובעולם שכולו מיתוג אי אפשר להתעצבן על נערות טראש, במקרה הגרוע, או לא להתלהב מדמויות הקאמפ, במקרה המודע לעצמו. ולעזאזל הטניס והמסורת.
אדוה גופן קיזלשטיין
בן-דוד עדיין מנסה
ישבתי השבוע בהרצאה של פרופ' דן בן־דוד מאוניברסיטת תל אביב ומרכז טאוב, והתחשק לי למות. עם כל שקף נוסף במצגת שלו, שעסקה בקשר בין מערכת החינוך לשוק העבודה ולעתידה של ישראל - משהו בי התכווץ. הנתונים של בן־דוד מהממים, גם אם אינם חדשים. בריחת המוחות מתרחבת, שיעור האי־תעסוקה במגזר החרדי גדל, הישגי מערכת החינוך מידרדרים. בעוד דור או שניים לא יהיה מי שיחזיק את המדינה הזו על כתפיו. מוטב שכבר עכשיו אקמבן דרכון זר לילד שלי. בן־דוד אמר שהוא מציג את המשנה שלו למקבלי ההחלטות בישראל כדי להביא לשינוי מחשבתי, וביקש שאנחנו העיתונאים נתרום משלנו ליצירת לחץ ציבורי גדול. הוא צודק, אנחנו באמת צריכים לעשות את זה. אבל עמוק בפנים אנחנו יודעים שזו משימה בלתי אפשרית. קשה מאוד לזעוק היום בעיתונות את המסר הזה, וקשה עוד יותר לזעוק מדי יום את אותו מסר, כדרכו של קאטו הזקן. ובכל זאת, הנה תרומתי הצנועה: מוכרחים לשנות את מערך החינוך בישראל ולאפשר עתיד נורמלי לדורות הבאים.
שאול אמסטרדמסקי
עזריאלי - בפנים, אבל מגומגם
לא כך חלם דוד עזריאלי להיכנס לבורסה. לכל אורך הדרך להנפקה של כל הזמנים הקפידו אנשי הקבוצה ויועציה להסביר שאין מצב שההנפקה הזו לא מצליחה. החברה הרי יציבה, פועלת בתחום הסולידי יחסית של הנדל"ן המניב, נהנית מניהול טוב וצמיחה מתמשכת. אבל לשוק יש חוקים משלו, והדינמיקה של האירועים טרפה את הקלפים. גם אם את המציאות האובייקטיבית אי אפשר לשנות, התחושה היא שמהרגע שהבין שהוא צריך להתפשר עזריאלי יכול היה להתנהל טוב יותר. זה לא קרה. עזריאלי אמנם הצליח לגייס סכום אדיר בתקופת משבר קשה, אבל נשאר מחוץ לת"א־25 ומסתפק רק ב־100. ולא, לא כך זה אמור היה להיגמר.
גולן חזני
ורטהיים והפרה החולבת
זה לא ששוק החלב תמיד היה רגוע. גם בעבר היו בו מלחמות לוהטות. אבל כשזה היה ענף שנשלט על ידי קיבוצניקים ומושבניקים, כללי המשחק היו אחרים, וכך גם האמוציות. היום מככבים בו ניסיונות "גניבה" של רפתנים, מבצעי שיווק חסרי תקדים ברשתות וקרב אחד מורכב במיוחד על חשיפת תוצאות תנובה. אף אחד לא מדבר על רווחתה של ההתיישבות החקלאית, על המחויבות ליצרני החלב ובטח שלא על ציונות. ככה זה כשמנהלים אותו אנשים שלא ראו פרה כבר הרבה זמן: מוזי ורטהיים, זהבית כהן, מאיר שמיר ועופרה שטראוס נלחמים על מקומם בשוק שמגלגל 7 מיליארד שקל בשנה, וכשאומרים להם פרה חולבת - הם חושבים על הצרכן.
נעמה סיקולר
חזקיהו מוציא אוויר מהסיכה
ממה נבהל המפקח על הבנקים רוני חזקיהו? יותר מדי חשיפה? יותר מדי זעקות כאב מצד הקבלנים? את התשובה אולי נגלה עם הזמן, אבל בינתיים, המהלך הדרמטי שעליו הכריז בנק ישראל בחגיגיות רבה מתחיל להתפוגג. מתברר שלא מדובר בניסיון לצנן את שוק המשכנתאות ולא בצעד ראשון בהוצאת אוויר מבועת הנדל"ן. לפי חזקיהו, כל מה שרצו לעשות בבנק ישראל כשהודיעו על שינוי בתנאים למתן משכנתאות בהון עצמי נמוך הוא "להעלות את המודעות לסיכונים ולקנות זמן". לקנות זמן עד מתי? חזקיהו סבור שמי שצריך לעשות את העבודה הם בכלל חברי הכנסת. בלית ברירה, עובדי המדינה המצטיינים והחרוצים האלה יצטרכו לעזוב את הפנינה הנדל"נית המכונה מזנון הכנסת ולהתחיל לחוקק חוקים פופוליסטיים, כמיטב הבנתם. בקרוב על שולחן הכנסת: "איסור רכישת דירה להשקעה" ו"חובה להתחלק בפנטהאוז במגדלים עם זוג צעיר".
סופי שולמן
פרשת המשט - בעלי המניות משלמים את המחיר
שוב הסמנכ"ל, טיפוס צבעוני בפני עצמו, לא קרא נכון את השוק. המנכ"ל נותן לו גיבוי, אבל מאחורי הגב הוא מפיל עליו את התיק וקצת מלכלך. יו"ר הדירקטוריון, מצדו, בכלל לא מבין איך הוא קשור לכל הפארסה הזו, הוא הרי עוסק בעניינים הגדולים ובאסטרטגיה. וכמקובל במקרים כאלה המניה נשחטת בשוק, בעלי המניות משלמים את המחיר, ורק המנהלים ימשיכו ליהנות מתנאים מופלגים ולצחוק כל הדרך אל הבנק. כמה חבל שהסמנכ"ל הוא מפקד חיל הים, למנכ"ל קוראים גבי אשכנזי והיו"ר הוא אהוד ברק. ובעיקר כמה חבל שבעלי המניות הם אנחנו.
עידן גרינבאום
ירון זהבי נהפך לאהוד השמן
אחרי שכל מי שיש לו מקלדת הצביע על הטיפשות, אחרי שכל מי שיש לו מיקרופון הוקיע את הטמטום, נותרנו רק עם המועקה: זה לא מזל ביש, לא ליקוי מאורות, ולא נאחס. בתהליך ארוך, מורכב ועצוב, הפקרנו את גורלנו בידיים לא טובות והסתגרנו בבועות שלנו, איש איש לנפשו. אז למה אנחנו מופתעים? ממי אנחנו מאוכזבים? אנחנו בחרנו בהם, בפתק או באדישות. הממשלה הכושלת הזו היא פרי הבאושים של הפוליטיקה העלובה וההסתגרות הנרגנת של כולנו. וכשהממשלה עיוורת, גם החיילים האמיצים ביותר לא ייחלצו בשלום ממלכודת פתאים. העימות הטרגי בלב ים רק ממחיש, כמו בסרט רע, מה קרה לנו: ירון זהבי הנועז, הזריז והחכם התעבה והתקהה ונהפך לאהוד השמן. ואני לא מתכוון רק לאהוד ברק.
יואל אסתרון
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה