אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
הסדרה שתציל את העונה? צילום: MCT

הסדרה שתציל את העונה?

אלימות, איבה היסטורית בין בוסטון סלטיקס ולוס אנג'לס ושערוריות שיפוט: כך תציל סדרת הגמר את הפלייאוף ב־NBA ואולי את העונה כולה

03.06.2010, 10:29 | אסף רותם

האם כוכב לוס אנג'לס לייקרס קובי בראיינט יתקרב עוד צעד בדרכו להשוות את מספר אליפויות ה־NBA שבאמתחתו לזה של כוכב הילדות שלו, מייקל ג'ורדן? לשם כך, ולקראת גיל 32, הוא חייב לנצח את סדרת הגמר הקרובה ולרשום אליפות חמישית. לג'ורדן יש שש. הקאץ' - הוא ייאלץ לעשות זאת מול היריבה השנואה, והקבוצה הכי חזקה בפלייאוף עד כה, בוסטון סלטיקס. 

 שוב פעם?

כן, בסופו של מה שמכונה "הפלייאוף הכי פתוח בתקופה האחרונה", הגענו, בפעם ה־12 בתולדות הליגה, למפגש גמר בין הלייקרס לסלטיקס. במבט לאחור, זה היה פלייאוף מאכזב, ללא דרמה כמעט. הדרמה האמיתית, כך נראה, מתרחשת מחוץ למגרש, בהתעסקות האינסופית בעתידה של כיתת השחקנים החופשיים - לברון ג'יימס, דוויין ווייד, כריס בוש, אמרה סטאדומייר וג'ו ג'ונסון - מתוך תקווה שאם יעברו לקבוצות חדשות, הם גם ישנו את פני הליגה.

ואין ספק שהליגה זקוקה לרענון. הפלייאוף נראה עייף ולא מאוזן, שבו מעצמות ותיקות דורסות יריבות חלשות למדי.

במערב הסיבוב הראשון עוד נראה מבטיח, כשכל ארבע הסדרות הלכו לשישה משחקים. אלא שבסיבוב הבא שתי הסדרות הסתיימו בסוויפ (ארבעה ניצחונות רצופים לצד אחד). במזרח, מתוך שבע סדרות ששוחקו, שתיים נגמרו בסוויפ ועוד שתיים בחמישה משחקים.

וזה לא מעודד צופים לצפות במשחקים. הרייטינג של השנה נמוך מזה של השנה שעברה, ונע בין 3% ל־6%. אמנם בשנה שעברה נרשמו לא מעט שיאי צפייה שגורמים לפלייאוף הנוכחי להחוויר מבחינת רייטינג אבל זה לא משנה את העובדה שב־60% מהמשחקים נרשמה ירידה לעומת השנה שעברה. חלק מהסדרות חוו ירידה דו־ספרתית באחוזי הצפייה, וזה אף פעם לא טוב. בסך הכל שוחקו בפלייאוף השנה 75 משחקים לעומת 80 בשנה שעברה, וזה אומר גם פחות הכנסות לליגה, וגם, לידיעת אלו שכבר מזמן רק מתעניינים בהחתמות השחקנים, תקרת שכר נמוכה יותר בשנה הבאה.

לא הכל שחור

מבחינת רייטינג, הליגה אמנם רצתה סוף סוף גמר בין לברון לקובי, אבל סדרת גמר בין הסלטיקס ללייקרס עשויה לעזור ל־NBA לא פחות. יש לכך לא מעט סיבות: הראשונה היא שמדובר בשני שווקים גדולים, משני צדי היבשת. השנייה נובעת מכך שאלו שתי שושלות, יריבות ותיקות, בעלות היסטוריה טעונה, שהן במקרה גם שתי האלופות האחרונות.

הסדרה ביניהן לפני שנתיים הניבה לליגה את הרייטינג הגבוה ביותר בחמש השנים האחרונות. השלישית היא משאלת לב - שקבוצות מנוסות לא ייכנעו ללא מאבק. אחרי הכל, כשהקבוצות האלה, שזכו יחדיו ב־51% מכלל האליפויות בליגה (32 מ־63), מריחות אליפות, הן משחקות חזק. וזה אמור להבטיח סדרה ארוכה, שהיא גם הגורם החשוב ביותר, מכיוון שהיא מצמידה למסך צופים שאינם צופי כדורסל מושבעים.

לבסוף, זה נותן לכדורסל הזדמנות להפגנת שרירים מול הספורט הרביעי באמריקה, ההוקי, שחווה תחייה מופלאה, ומשחק הפתיחה של סדרת הגמר, הסטנלי קאפ, זכה לרייטינג הגבוה ביותר ב־11 שנים, כמעט 3%.

בצד העסקי, הלייקרס מובילים בהרבה על הסלטיקס. לפי מגזין "פורבס", לחברים מלוס אנג'לס יש שווי גבוה יותר (608 מיליון דולר מול 433 מיליון דולר של ה־C's), הכנסות גבוהות יותר (209 מיליון דולר לעומת 144 מיליון דולר) ורווח תפעולי גדול הרבה יותר. אבל אולי יותר מכל, הלייקרס ידעו לבנות קבוצה שהיא על הנייר גם טובה יותר, גם צעירה יותר, ובמחיר דומה לזה של יריבתה בירוק, מה שמאפשר לה להילחם על התואר לא רק בשנתיים האחרונות, אלא גם בשנים הקרובות.

מנגד, הגיל הממוצע של כוכבי הסלטיקס, ריי אלן, קווין גארנט ופול פירס, הוא יותר מ־33. וביחד עם עלותם, 18 מיליון דולר בממוצע, אנחנו חוזים כנראה בריצה האחרונה של בוסטון לאליפות בזמן הנראה לעין.

על המגרש יש הרבה קווים מקבילים בין הקבוצות. בראש ובראשונה זה יהיה קרב בין מאמנים מוכחים, דוק ריברס בבוסטון מול פיל ג'קסון בלוס אנג'לס, שיודעים לא רק להכין קבוצה בצורה המיטבית, אלא גם להגיב למצבים ולדרבן את השחקנים. שתי הקבוצות חיסלו יריבות מסוכנות מאוד בחצאי הגמר - הלייקרס את פניקס המלהיבה, והסלטיקס את אורלנדו, שהדיחה אותה בשנה שעברה והגיעה עד לגמר. שתיהן מציגות ארבעה אולסטארים בהרכב: קובי, פאו גאסול, רון ארטסט ולמאר אודום בלייקרס מול פירס, גארנט, אלן ורייג'ון רונדו בסלטיקס.

דרק פישר מדבר עם עיתונאים. יש עניין אבל עד כמה הסדרה עצמה תהיה מעניינת?, צילום: איי פי דרק פישר מדבר עם עיתונאים. יש עניין אבל עד כמה הסדרה עצמה תהיה מעניינת? | צילום: איי פי דרק פישר מדבר עם עיתונאים. יש עניין אבל עד כמה הסדרה עצמה תהיה מעניינת?, צילום: איי פי

איך מייצרים עניין?

אולי מעניינת יותר מכל האמור לעיל היא העובדה שלכל קבוצה יש שחקן שידוע בפה הגדול שלו: רון ארטסט בלייקרס מול ראשיד וואלאס בסלטיקס. ככל שהם יטנפו את הפה וישחקו יותר מלוכלך, כך טוב יותר. גם פציעה או שתיים שייוחסו למשחק האגרסיבי שלהם לא יזיקו. מבחינת עניין ורייטינג, כמובן.

אלא שגם ארטסט וגם וואלאס כבר אינם ילדים. ארטסט בן 30, בעוד שוואלאס כבר חגג 35. ובגילאים האלה כבר שונאים פחות, וכבר רבים פחות. וגם אם עדיין ארטסט עוקץ פה ושם (נגיד את סטיב נאש, בסדרה מול פניקס), הוא נראה כמי שעושה זאת כי הוא יודע שזה מה שמצופה ממנו, אדם שנהפך לקלישאה של עצמו. וכאן אנחנו חוזרים לבעיה של הליגה בכל העונה: הכל צפוי מדי. כל המועמדות לפלייאוף היו ידועות עוד מבעוד מועד. וגם המועמדות לאליפות. ולכן איזו קללה של ארטסט או עבירה טכנית לוואלאס הן מעט מדי, כי הן צפויות כל כך.

 

אז מה כן יכול לעזור? שערוריית שיפוט. כמה קריאות לפאולים של קנדריק פרקינס, הסנטר ההגנתי של הסלטיקס, ברבעים הראשונים יקפיצו את המאמן שלו ואת השחקנים הוותיקים שלצדו. אולי זה יזכיר לנו ששופטים ב־NBA כבר הואשמו שמכרו משחקים. וזה יעיר גם את הקהל של בוסטון, שממילא מתעב את כל מה שהלייקרס מייצגים. או אז תהיה לנו סדרה מהסרטים, ואנחנו בהחלט ראויים לאחת, אחרי עונה כל כך ארוכה ובינונית.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות