השבוע: מרמרה ומועקה

כשהוקרנו תמונות לוחמי השייטת מוכים ומושלכים מהסיפון העליון בידי ברברי ספינת המרמרה, קרביי התהפכו. אפשר להתווכח על הסיבות שהביאו את השביעייה לעצור את המשט, אך קשה לקבל את ההפתעה שקידמה את לוחמי השייטת בלא תסכול. הרבה יותר פשוט לבקר מלבצע, ולכן לא אשתלשל מהחבל שיכול היה אולי לגרור את הספינות או להיות מושלך למנועים כדי לשתק את פעולתם. אינני יודעת אם אפשר. אך נדמה לי שלגייס כוחות הסברה יצירתיים, להציף את יוטיוב בסרטים קליטים, כמו גם להיערך עם קבוצה נבחרת של תועמלנים, אפשר היה. אנחנו הגבנו כאילו נתקלנו במארב ימי, שלאחריו הערנו עם סירנה את שגרירי ישראל בעולם לשחר חדש של תירוצים והשתנקויות דיפלומטיות.

שעה שנתניהו שינן מה להגיד לאובמה בפגישה שאמורה היתה לפדר על אפו של ראש ממשלת ישראל מעט עדנה, שלוחיו של ראש ממשלת טורקיה השתלחו בנו מעל כל ערוץ טלוויזיה ותחת כל צלחת לוויין. הפגנות אנטי ישראליות ברחבי העולם החלו להתארגן בקפידה שעה שנתניהו עדיין התלבט איך לא לאכזב את אובמה. אחרי מחשבה מעמיקה של כמה שעות שיגרנו לחזית את דני איילון, ואחרי שעות ארוכות של מחשבה מעמיקה עוד יותר הצגנו לעולם מענה מפתיע: שר החוץ ליברמן. אם בעיני עצמנו נראינו אווילים, בעיני העולם הצטיירנו כרשעים. איך הגענו למצב ההזוי המסוכן הזה? לרגעים נדמה שההחלטות שקובעות את גורלנו מתקבלות על כוכב אחד, והמדינה מתנהלת על כוכב אחר, והמרחק בין הכוכבים הוא כמו המרחק בין הנסיכה פרגי לארמון בקינגהם.

מבוכה אי אפשר לכמת. זו הסיבה שפרגי עדיין מציגה את פרצופה על המסך הקטן, ואצלנו עד לפני שבוע עוד הזמינו חופשות באנטליה. איך לומר את זה? הנסיך אנדרו הוא האקס של פרגי, וטורקיה היא כבר שנתיים לא יעד מומלץ לנופש. ואם כבר מדברים מהלב, מותר להודות שגם באירופה אנחנו לא בדיוק רצויים. לחשוב שהקיץ הגיע והישראלי, המחפש מקום להתאוורר, ייאלץ לטבול במרק של יולי־אוגוסט עם עוד 7 מיליון כמוהו. זה המקום להודות שמדובר בחומר קשה למחשבה.

ללא ספק השבוע הזה ייצר מועקה כבדה, ואולי הנחמה היחידה היא הגאווה שנותרה בדמותם המטושטשת של לוחמי השייטת, שפעלו באומץ לב ובאיפוק בלתי אפשרי מול האדון סלאח, הגב' זועבי וחבריהם סכינאי השלום. אילו לא היה מדובר בטובים שבטובים שבחיילינו, התוצאה היתה כנראה עגומה הרבה יותר.