אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
"מצפון נקי עולה הרבה כסף" צילום: רמי זרנגר

"מצפון נקי עולה הרבה כסף"

לפני ארבע שנים לקח דני גולדשטיין 70 מיליון דולר, והלך לנוח. נסיך ההייטק של שנות התשעים מוביל מאז כמה עסקים לא מזהירים, ובעיקר משתדל לא לעבוד קשה מדי. בראיון ראשון מאז מכירת פורמולה הוא מדבר על הקולגות, על הטעויות, על החיים הרגועים עם אשה שנייה וילדים קטנים ועל האופי שחיבל לו בקריירה

10.06.2010, 09:53 | שי אספריל

שנת 2000. בעיצומה של בועת ההייטק ורגע לפני הפקיעה יוזם ערוץ 1 כתבה בנושא. הכתבת הצעירה קרן יחזקאלי מבקשת, בין השאר, לראיין את דני גולדשטיין, אחד מנסיכי עולם הטכנולוגיה הישראלי עם אימפריה בשווי כמיליארד דולר. גולדשטיין, שמתמסר באהבה לתשומת הלב התקשורתית, מזמין את יחזקאלי לביתו ומתראיין באריכות. לאחר הראיון מתקשרת יחזקאלי לשאול אותו מה הטייטל המדויק שראוי להסמיך לשמו. "דני גולדשטיין, פנוי", הוא משיב, ושואף מסיגריית המרלבורו מנטול הקבועה בין אצבעותיו.

2010. חצר אחוזתם של גולדשטיין ויחזקאלי בסביון מלאה צעצועים. עשר שנים אחרי הראיון ההוא, הם נשואים והורים לשניים, בני 5 ו־3. בעוד כמה שבועות תיערך בחצר הזאת מסיבת קיץ, ועל שפת הבריכה, שאורכה כשל בריכה אולימפית, יתמנגלו אנשי הייטק, תקשורת וקולנוע. הבית עצמו מואר מאוד. עשרות כריות מונחות על הספות הלבנות, הבוהקות. גולדשטיין (55) כמו נותן לכל הסדר הלבן והרך קונטרה מחוספסת, נוקשה. הוא לובש ג'ינס כחול וטי שירט שחורה, פניו מזופמים, מועך חפיסת מרלבורו בכף יד צהובה מעישון, מתיישב בשיכול רגליים ומצית סיגריה.

דני גולדשטיין בחצר ביתו. "אני פותח את היום בשחייה" , צילום: רמי זרנגר דני גולדשטיין בחצר ביתו. "אני פותח את היום בשחייה" | צילום: רמי זרנגר דני גולדשטיין בחצר ביתו. "אני פותח את היום בשחייה" , צילום: רמי זרנגר

 

1981. גולדשטיין הוא דוקטורנט לניהול באוניברסיטת תל אביב, עם אשה וילדה בת 3. יש לו תואר ראשון במתמטיקה ומדעי המחשב ותואר שני במינהל עסקים, ובעיצומו של הדוקטורט הוא מחליט לעזוב את האקדמיה ולצלול לעולם האמיתי. הוא מקים את פורמולה שירותי תוכנה, שמשרתת חברות כגון אגד, הסנה ומקורות, מצרף אליו את אחיו גדי, וכל הזמן מבשל עוד רעיונות לעוד חברות. ב־1985 הוא מייסד את פורמולה מערכות, שנהפכת לחברה־האם ששולטת בשלל חברות תוכנה שגולדשטיין מקים או קונה, ובהן מטריקס, סאפיינס ומג'יק. ב־1990 הוא כבר מנפיק חברה אחת, איכות מחשבים, ומאז הוא נבנה כחיית שוק הון. לא טכנולוג מבריק־אך־מנותק או מהנדס שמבין בעיקר בתכנות, אלא פיננסייר. הוא קנה ומכר לא מעט חברות לאורך השנים, עם רווחים שהפכו אותו לאיש עשיר כבר בתחילת שנות התשעים. והוא תמיד נשאר מחוץ למשחק, מישהו שעושה דברים אחרת, בדרך משלו. מרוחק, עוף מוזר.

2006. השליטה בפורמולה - עם מכירות שנתיות של חצי מיליארד דולר ו־6,000 עובדים - נמכרת לחברת אמבלייז של אלי רייפמן תמורת 67 מיליון דולר. לעסקה הזו יש מרוויח אחד: גולדשטיין. שותפתו קרן פימי, ששנה קודם לכן קנתה מחצית מהשליטה, יוצאת מהסיפור בלי רווח. גולדשטיין, מצדו, מפקיד בחשבון הבנק המכובד ממילא 70 מיליון דולר (34 מיליון מהמכירה לאמבלייז ועוד 36 מיליון מהמכירה לפימי) ומשאיר את הביזנס מאחוריו. הוא סוחב איתו שארית מהקבוצה, משהו קטן לעסוק בו: חברת פורמולה ויז'ן, שאוחזת בכמה חברות טכנולוגיה קטנות שלא מצליחות להמריא ושווה בסך הכל 7 מיליון דולר. ימי הבועה רחוקים מתמיד, וגם השנים שבהן התמסר לתקשורת כבר חלפו.

עכשיו, אחרי ההתכנסות אל הבית והעסקים שאחרי, הוא עוצר לעשות חשבון נפש, בראיון מקיף ראשון מאז עסקת הענק ההיא.

התמכרות וגמילה

 

רגוע אצלך בימים אלה.

"הורדתי פרופיל. התעייפתי קצת מהחשיפה".

מתי החלטת למכור את פורמולה?

"בתחילת שנות האלפיים ראיתי את כל האקזיטים של הסטארט־אפים, ואני דשדשתי עם חברה ענקית. החלטתי לחזור לגדל דברים קטנים, לשטח, לעשייה".

אלי רייפמן. "תרשה לי לא להגיד מה דעתי עליו", צילום: גיא אסיאג אלי רייפמן. "תרשה לי לא להגיד מה דעתי עליו" | צילום: גיא אסיאג אלי רייפמן. "תרשה לי לא להגיד מה דעתי עליו", צילום: גיא אסיאג

למה פורמולה ויז'ן לא ממריאה? בשלוש השנים האחרונות היא איבדה 90% מערכה.

"זו חברה שנמדדת על ידי אקזיטים, ואלה היו שנים של משבר שגרם לעיכוב באקזיטים. ואני מצר על כך שהיא עדיין חברה ציבורית. אם הייתי יכול הייתי מפריט אותה. נראה לי מוגזם שחברה קטנה צריכה להשקיע כל כך הרבה כסף ומאמצים בדיווח כמו בנק לאומי".

אתה בעולם הזה כבר כמעט שלושה עשורים. זה עדיין בוער בך? מעניין אותך?

"הגעתי לשתי מסקנות. הראשונה היתה שאני צריך פסק זמן להשלים דברים שלא הספקתי לאורך השנים. אבל אחריה הגעתי למסקנה שאני עדיין לא יכול לקחת פסק זמן מוחלט, אז אני ממנן. אי אפשר בלי עבודה, ויש לי ניסיון שמאפשר לי להשביח את החברות בפורטפוליו של פורמולה ויז'ן. אבל הדבר הראשון שעשיתי בשנים האחרונות הוא להיות אבא. זו חוויה שנמנעה ממני עם הילדים הראשונים שלי (בני 32 ו־28). עבדתי מ־6 בוקר עד 11 בלילה כולל שבתות וחגים. עכשיו המשרדים נמצאים 600 מטר מהבית, וכל אורח החיים השתנה. אני פותח את היום באימון, בשחייה. מעשן סיגריה בנחת. חוזר הביתה מוקדם, רואה את הילדים. מצליח לראות 'לונדון וקירשנבאום'. פוגש חברים".

נוסע יותר לחופשות בחו"ל?

"זה דווקא לא. אני חרדתי מטבעי ומפחיד אותי להשאיר את הילדים לבד".

אתה מתחרט על החיים העמוסים ההם?

"באופן כללי אני סולד מקיצוניות, בכל תחום. בעבודה שלי לאורך השנים נכנסתי לקיצוניות. הייתי 100% בעשייה. היה לי קשה לסגת. יש תחושה שה'משימה' לא הושלמה, עד שאתה מחליט לשים ברקס. זה כמו התמכרות, כמו ההתמכרות שלי לסיגריות - הרעיון של לקצץ לא עוזר, יום אחד אצטרך פשוט לעשן את הסיגריה האחרונה ולזרוק אותן".

יש חרטות על הפעילות העסקית לאורך השנים?

"לא מעט. היו תובנות שקפצו עליי מאוחר. למשל, נפלתי בקסמה של הנדסת החברות, והתחלתי לעסוק בזה יותר מהפרופורציה הנכונה. בניתי מערכת מורכבת ומסובכת של חברת אחזקות עם הרבה חברות קשורות. זו קונסטרוקציה שיש לה יותר חסרונות מיתרונות. אתה יכול לשלוט בהרבה חברות עם השקעה נמוכה יחסית, אבל אתה כל הזמן מתעסק במבנה. הוא גוזל משאבים. אתה צריך לבדוק בכל עסקה שאין עסקת בעלי עניין, שהאינטרסים לא נוגדים וכו'. חוץ מזה, חברות אחזקה נסחרות היום בדיסקאונט. קח את החברות של אי.די.בי, תחבר את השווי של כולן - החברה שמעליהן שווה פחות, ולכן מבחינה כלכלית אין סיבה להחזיק אותה".

ההצגה הכי טובה בעיר

 

זו רק תובנה אחת שקפצה על גולדשטיין מאוחר. אחרי פסק הזמן, בתוך המינון הנכון לו עכשיו, ממרחק השנים, קל לו יותר למנות את הטעויות שעשה לאורך הדרך. לא כולן עסקיות, חלקן אישיותיות. חשוב לו מאוד, למשל, מה חושבים עליו. הוא מודה שהוא מגזים בזה, לא מצליח למנן. בעבר אמר שלקח לו שנה להתאושש מכותרת שייחסה לו עסקת בעלי עניין לא מוצדקת. בראיון אחר הודה שהוא מצר על כך שהוא לא איש עסקים קר, שזה פגע בו מבחינה עסקית. עובדים לשעבר דווקא מספרים על בוס קשה, מרוחק, חסר סבלנות.

לא היית בוס קל.

"כשפורמולה היתה חברה אופרטיבית הייתי מנכ"ל חברותי, בגובה העיניים. בנקודה מסוימת החברה נהפכה לחברת אחזקות, ותחתיי עבדו מנכ"לים. ואתה לא יכול שעובדים של חברה מסוימת יגיעו אליך ויעקפו את המנכ"ל. זו הסיבה שהתרחקתי, ואפילו לסופי שבוע של החברות נמנעתי מלהגיע".

אומרים שאתה קשה עורף.

"פרפקציוניזם זו הקללה הגדולה שלי, והיא לא עושה לך את החיים כיפיים. רוב הזמן אתה לא מרוצה, כי הדברים יכולים להיות טובים יותר".

מה עוד הפריע לך בדרך?

"אני חסר סבלנות. תמיד ידעתי מה צריכה להיות התוצאה ולא היתה לי סבלנות לתהליכים ארוכים. הייתי מסיים משא ומתן בשעתיים. חוסר הסבלנות הוביל לשתי בעיות: ריכוזיות - כשאתה יודע מה צריך להיות אתה נהפך למנהל ריכוזי — וחוסר תכנון לטווח ארוך. תכננתי שנתיים קדימה, ולא 10 או 15 שנה".

הצרת על כך שאתה לא איש עסקים קר.

"ברגע שאתה מכניס אמוציות או רצון לשמור על התדמית שלך, בעיני עצמך או בעיני הסביבה, ההחלטות העסקיות הנכונות ב־100% מוטות על ידי שיקולים שאינם מקצועיים".

איך יודעים מהי החלטה שנכונה ב־100%?

"אתן לך דוגמה. בסוף שנות התשעים הנפקתי חברה בארצות הברית (פורסופט). זה היה מהלך לא נכון, כי הפעילות היתה בישראל והחברה לא זכתה לפופולריות בקרב המשקיעים האמריקאים. החלטתי למחוק אותה מהמסחר על ידי הצעת רכש. יכולתי לבצע את זה במחיר מסוים, נמוך ממחיר ההנפקה, אבל לא היה לי נעים. הרי הסתובבתי ושכנעתי משקיעים להשקיע בחברה. הם כבר לא זכרו את זה, אבל אני, במקום לשלם פחות, רכשתי את המניות במחיר ההנפקה. טעות. שילמתי הרבה מאוד מיליוני דולרים מיותרים בגלל שיקול מוגזם. המצפון עלה הרבה כסף. זו דוגמה לשיקול לא נכון כלכלית, וזה לא נתן לי כלום. אף אחד לא שלח לי פרחים".

לב לבייב. "אני יכול להבין את ההתנערות מהחובות", צילום: עמית שעל לב לבייב. "אני יכול להבין את ההתנערות מהחובות" | צילום: עמית שעל לב לבייב. "אני יכול להבין את ההתנערות מהחובות", צילום: עמית שעל

אבל הרגשת יותר נוח.

"בוודאי. אבל הבעיה היא שלמשקיעים יש זיכרון קצר להפליא. הם לא זוכרים אירועים מהסוג הזה. בעולם הזה צריך להניח בצד את האמוציות".

אתה מבין את ההתנהלות הבעייתית של כמה מבעלי השליטה, דוגמת לב לבייב ובני שטיינמץ, שניסו להתנער מהחובות שלהם?

"אני יכול להבין אותה, אבל מבחינת התכונות שלי לא הייתי יכול לנהוג כך".

אפרופו התנהלות בעייתית, אתה בטח עוקב אחרי סיפור אלי רייפמן, שקנה ממך את פורמולה.

"בטח, זו ההצגה הכי טובה בעיר".

מה דעתך על ההתנהלות שלו?

"תראה, אין לי סיבה לפגוע באלי רייפמן, אז תרשה לי לא לענות".

איך התרשמת ממנו כשמכרת את החברה?

"פגשתי אותו רק אחרי העסקה. את המשא ומתן ניהל גיא ברנשטיין (אז מנכ"ל פורמולה מערכות), ונראה שהיתה לרייפמן סיבה טובה לרכוש את פורמולה. במקום להשתמש במזומנים שהיו להם לכל מיני פעילויות סלולר, הם קיבלו קבוצת תוכנה עם 6,000 עובדים".

מעניין אותך עדיין מה קורה עם פורמולה?

"בטח שמעניין אותי. אני בקשר עם אנשים שם, בעיקר ממטריקס. מאוד משמח אותי כשאני שומע שהם מצליחים וזוכר שיש לי יד ורגל בעניין".

טיפשותם של בעלי השליטה

גולדשטיין סולד מרגולציה. הוא לא צריך אף אחד, הוא יכול לבד. על המדען הראשי, למשל, הוא אומר ש"יצא שהוא יותר הפריע לי משנתן לי. אני מעדיף לגייס כסף ממשקיעים פרטיים ורוצה להיות כמה שפחות קשור לרגולטור".

גם כשהוא מבקש להגביל את שכר הבכירים.

"יותר מרגולציה אני שונא פופוליזם. ויש בשכר הבכירים חזירות, אבל גם הרבה פופוליזם. אתה בהחלט יכול לומר שיש דיפרנציאציה חדה מדי בין השכר של חלק מהמנכ"לים לשכר של דרג ניהולי זוטר יותר, אבל הניסיון לשים את המנכ"ל ואת מגישת התה באותה הסקאלה זה פופוליזם. יש כאן בעלי שליטה שמוכנים לשלם את השכר הזה ולכן הביקורת על התקינות של ההליך נראית לי מוזרה".

הסתבכות הנדל"ן "הטעות הגדולה שלי" בשנת 2000 החליט גולדשטיין להיכנס לתחום הנדל"ן ויצא למסע רכישות של בתי מלון ברחבי הארץ עם אייל יונה. זה נגמר בהפסד של עשרות מיליוני שקלים שי אספריללכתבה המלאה

אז אם בעל השליטה אומר זה בסדר? מה עם חברות כמו אל על? הבורוביצ'ים מחלקים משכורות גבוהות למנהלים אף שהחברה מפסידה.

"רע מאוד, והתשובה היא פשוטה: אל תשקיע באל על. אם אתה רואה שהחברה עושה החלטות מטופשות, למשל משכורות אבסורדיות, למשל לקנות פעילות הפסדית, למשל לצאת לחוץ לארץ ליעדים לא רווחיים, תמכור את ההשקעה".

הביקורת היא לא רק משפטית אלא חברתית. אתה הרי מסכים שהשכר מופרז.

"אין שום ספק, והסיבה לכך היא שלא מצליחים להגיע לחוזים שמגדירים שאותם מנכ"לים גם נושאים בסיכון. הרי הוא לא העובד השכיר הרגיל. אני רואה במנכ"ל שותף בחברה - הם מרוויחים כמו שותף, אז שיישאו בסיכון כמו שותף. אני לא אומר שבשנה של הפסד הם צריכים להביא כסף מהבית, אבל אתה יכול להתנות את השכר המופרז והמוגזם בהצלחות, והצלחות אמיתיות. צריך מנגנון שיבדוק תוצאות למשך תקופה ארוכה. לתת שכר בסיס נמוך ותמריץ המתחשב בתוצאות לאורך זמן. אופציות זו דרך יעילה אחת".

מה דעתך על בעלי שליטה, דוגמת עידן עופר וחיים כצמן, שמככבים ברשימות השכר ומושכים סכומי עתק במקביל לכך שהם מושכים רווחים?

"אני לא רוצה להיכנס לשמות, אבל בתור בעל שליטה שגם ממנכ"ל חברה ומשתכר שקל אחד לשנה, אני אומר שבעל שליטה שלוקח לעצמו שכר מופרז נוהג בתערובת של אטימות וטיפשות".

חיים כצמן. "בעל שליטה שלוקח שכר מופרז נוהג בטיפשות", צילום: שאול גולן חיים כצמן. "בעל שליטה שלוקח שכר מופרז נוהג בטיפשות" | צילום: שאול גולן חיים כצמן. "בעל שליטה שלוקח שכר מופרז נוהג בטיפשות", צילום: שאול גולן

גם אתה משכת במרוצת השנים משכורות גבוהות מהחברות ששלטת בהן.

"משכתי, אבל לא משכורת שהיתה מכניסה אותי לרשימת שיאני השכר. מילאתי תפקיד אקזקוטיבי כשמשכתי שכר. אני מתנגד לשכר לבעלי שליטה שאינם מכהנים בתפקיד ניהולי, לשכר שלא מבטא עבודה".

הגיע הזמן ל־80% מס הכנסה

 

ההון של גולדשטיין מוערך ב־80-60 מיליון דולר, והוא מתעקש שכסף אף פעם לא עניין אותו. ובכל זאת, אלה סכומים שוודאי היה קשה לדמיין בחולון של שנות השישים, בבית ה"לא מאוד מבוסס כלכלית" שבו גדל גולדשטיין לאם פסיכולוגית ואב מנהל חשבונות שכירים.

כילד או נער היתה לך שאיפה להיות אדם עשיר?

"ממש לא. לא הכרנו את המושג של 'להיות עשיר'. זה היה עולם ללא טלוויזיה, חיינו בקונכייה".

צריך מוטיבציה כדי להיהפך למולטי־מיליונר. צריך שזה יעניין אותך.

"הדרייב העיקרי הוא עצם ההצלחה, ובמקרה שלי הכסף הגיע עם ההצלחה".

אבל בחרת בתחום של השבחת חברות, שבו כסף הוא חלק מרכזי במשחק.

"אם אתה אמן אז אתה יכול לומר שיש שבעה מתושלחים בסורבון שחושבים שאתה מוצלח, אבל בתחום שלי הצלחה נמדדת בכסף".

אתה משקיע במניות, באופציות?

"לא. אני שמרן, מעדיף איגרות חוב ופיקדונות".

לא כל כך מסתדר עם העובדה שבעבודה שלך לאורך השנים לקחת לא מעט סיכונים.

"יש לי יצר הימור, אבל אני מהמר רק על מה שאני מבין בו. ואני מבין רק בהייטק. ברגע שאני משקיע בטבע או בבנק לאומי, אני משקיע בתחום שאני לא מכיר ואין לי יתרון על משקיעים אחרים. אם אני מחליט להשקיע בהייטק אני בוחן דברים לעומק, ואז אם ההשקעה כדאית אני כבר נכנס כמשקיע לחברה ולא קונה מעט מניות".

איך זה להיות אדם מאוד עשיר?

"זה נוח, כי יש לך המותרות לא לדאוג בגלל כסף. לדעת שאם חלילה תחלה, תוכל לטפל בעצמך. אבל אני יכול לומר שממרום שנותיי זה כבר לא משנה כמה כסף יש לך, אם זה 10 מיליון דולר או מיליארד דולר. גם 10 מיליון דולר מאפשרים את הרווחה המקסימלית שאדם יכול לבקש".

הפערים הכלכליים בישראל לא מפריעים לך?

"זו בעיה קשה, אבל לא כמו שהיא מוצגת. אין משמעות לכך שיש מאה מנהלים שמרוויחים ברמה חזירית".

ואין חשש שהמעמד הבינוני ימשיך להישחק?

"לא. הכלכלה לא תוכל לשאת את זה. כשמדברים על פערים, אני מסתכל על הפער בין 200 אלף הישראלים העליונים ו־200 אלף התחתונים. הייתי מעלה את שכר המינימום ואת מס ההכנסה לבעלי הכנסה גבוהה. ברמות השכר הנוכחיות אפשר שהמס יהיה גבוה מ־50%. לבי לא ידאב אם המס בקצה העליון יהיה 70% או 80%, והחברות יעשו חישוב כמה כדאי להן לשלם. גם המנכ"ל יהיה פחות חזיר אם הוא יידע שהרוב הולך למס הכנסה".

ישראל נהפכה לחברה מטריאליסטית?

"יש תזוזה חריפה בכיוון. כשאני נהפכתי לאיש עסקים ואמי גילתה שאני שווה כך וכך מיליונים היא היתה מדוכאת להפליא - בגלל הקמת החברה הפסקתי את לימודי הדוקטורט, ועבורה התואר דוקטור היה שווה הרבה יותר מהמיליונים".

אפרופו היחס לכסף, בישראל יש תרבות אקזיטים ענפה. יש רצון למכור מהר ולא לפתח חברה שתיהפך לצ'ק פוינט הבאה.

"כן, ואני חושב שזה נכון לכלכלה הישראלית. קשה מאוד לעבור את הדרך הארוכה בין סטארט־אפ לחברה גלובלית כמו צ'ק פוינט. לגודל של ישראל ולמגבלות שלה, לפתח סטארט־אפ ולמכור אותו זו גישה נכונה. אנחנו צריכים למכור את השכל, זה כל מה שיש לנו".

ועם מה נשארת היום? אילו עוד חלומות יש?

"לכתוב תסריט. להפיק סדרה, סרט. אני כל הזמן מפנטז על להמציא את עצמי מחדש בתחום המדיה".

תגיות