לשמור מרחק מאירופה

בשבועות האחרונים נכנס משבר החוב לשלב חדש. האיום עתה מרחף על יכולתן של המדינות האירופיות החלשות יותר לפרוע את חובותיהן, על יכולת המערכת הפיננסית הבינלאומית לספוג חדלות פירעון כזו, ועל מה שחשוב לנו יותר - על יכולת המערכת הפיננסית הישראלית לעמוד בסופה נוספת.

המערכת הפיננסית הישראלית היא ראי של הכלכלה הישראלית. כדי לבחון את עמידותה בשלב הבא של המשבר, יש להתחיל בנסיבות שהביאו לכך שישראל עברה את השלב הראשון שלו בהצלחה יחסית. הצלחה זו יש לזקוף לזכות שלושה גורמים עיקריים: המקום הראשון מגיע לחיסכון הפרטי. תושבי ישראל חיו לאורך השנים קרוב יותר למגבלת האפשרויות שלהם וניזונו פחות מהלוואות. במקום השני עומדת מדיניות ממשלות ישראל בעשור האחרון, שבעקשנות ראויה לציון ניסו להקטין את החוב הציבורי או לפחות להקטין את יחס החוב הציבורי לתוצר.

במקום השלישי עומדת המערכת הפיננסית (על מפקחיה ופעיליה), שככלל שמרה על עצמה מהיסחפות אחר מכשירים שמגדילים את המינוף תוך חלוקה לא נכונה ולא שקופה של הסיכון. אמנם בשני המסלולים האחרונים נעשו גם טעויות, אך מבט על החיוב והשלילה תוך שקלול כמותי מצביע על מאזן חיובי.

יחס גבוה יותר מאשר באירופה

ככלל, נסיבות אלו לא השתנו. בניגוד למדינות רבות בעולם, איתנותה של המערכת הפיננסית מנעה את הצורך להזרים כסף ממשלתי לשימור יציבותה ולכן הגידול ביחס החוב הממשלתי לתוצר לא עלה על המתרחש בעת מיתון "רגיל". בישראל עובדה זו חשובה במיוחד. יש לזכור שלמרות מגמת הירידה, החוב הממשלתי ביחס לתוצר בישראל עדיין גבוה מאשר ברוב המדינות הנתפסות כבעייתיות. חריגה מהותית מתוואי הגירעון היורד, שהיתה נדרשת לו היתה המערכת הפיננסית יציבה פחות, היתה מביאה את ישראל לרמת סיכון גבוהה משמעותית. לכן נקודת המוצא של ישראל לקראת השלב הבא במשבר טובה לפחות כפי שהיתה ערב השלב הקודם. למעשה, במובנים רבים המשק חזק יותר, כי לפחות בחלק מהמערכות הפיננסיות, בעיקר בבנקאות, גדלה מאוד רמת ההון העצמי.

לו היה השלב הבא נתון וידוע, היה אפשר להניח שנקודת המוצא של המשק הישראלי היתה הופכת אותו לחסין. חסינות זו לא היתה מונעת השפעות ישירות, הנובעות מהיחלשות היורו וכוח הקנייה האירופי, אך השפעות אלה לא היו מאיימות על החוסן הפיננסי של ישראל. אך לצערנו, בשלב הבא של המשבר, ממש כמו בשלב הקודם, רב הבלתי צפוי על הצפוי. ומרכיב מהותי בכל משבר פיננסי הוא אמון הציבור. במילים פשוטות, כשהציבור פוחד, מוסדות פיננסיים קורסים. מי שרוצה להפוך את ישראל לחסינה יותר (שהרי לחסינה לגמרי לא ניתן לעשותה) ראוי שיביא בחשבון גם את האופן שבו מתמודד המשק עם רמת החרדה העולמית ההולכת ועולה מחדש.

מאחר שבשלב הזה הבעיה טמונה בחוב התופח של מדינות מול יכולתן (הדלה) לממן חוב זה, הרי שכדי לשמר את חוסנה, על ישראל להראות תוואי גירעון טוב משל קבוצת ההתייחסות שלה. קרי, יחס החוב הציבורי לתוצר צריך לעלות פחות יחסית למדינות בנות־השוואה. אם תשכיל הממשלה לשמור על יחס חוב־תוצר סביר ולפעול לשינוי יעדים בתוך מסגרת תקציבית סבירה, ובפרט, אם שינוי היעדים יכוון להאצת הצמיחה ולהרחבת בסיס המס (הרחבת התעסוקה), הגיוני שגם כאשר אי־הוודאות תגדל והחרדה תעלה, ישראל לא תכוסה בגלי הצונאמי שמרכזם אירופה.

הצונאמי של חרדת המשקיעים

מי שרואה בהמלצה לעיל המלצה שמטרתה לכסות ולהסות את השינויים המתבקשים בסדרי העדיפויות במשק הישראלי שוגה. די במבט קצר על מדינות כגון אירלנד, ספרד ופורטוגל כדי לראות עד כמה חרדת ציבור המשקיעים ומנהלי הכספים בעולם היא מרכיב חשוב (יוון זה סיפור מסרט אחר שלא נדבר בו כאן). מה שפוגע בכלכלות אלו הוא אובדן האמון של ציבור המשקיעים העולמי ביכולתן של המדינות להחזיר את חובן העתידי. לו היו הניתוחים מתבססים על גובה החוב הנוכחי לא היתה נדרשת כל מעורבות, ולמעט יוון לא היה משבר. הצרה היא שבכל המדינות הללו חרדת המשקיעים מקורה בניתוח התוואי העתידי של החוב. תחושתם היא שמדינות אלו יתקשו בהחזר החובות שהן יצברו בעתיד ולא בהחזר החוב הנוכחי. לכן, מי שרוצה שלא להפוך למושא לחרדת השווקים צריך להימנע מהרחבה פיסקאלית ובפרט מהרחבה שאינה תומכת בגידול התוצר.

לסיכום, אף שהמשק הישראלי צלח את השלב הראשון במשבר באופן מכובד, הרי שכדאי שגם את השלב השני נעבור עם פגיעה מוחלשת בלבד. על המשק להקפיד ולשמור על תוואי גירעון טוב משל דומיו ולנהל את התעדוף הנדרש בהקצאת המקורות בתוך מסגרת התקציב. שמירה על תוואי כזה, עם הצהרת הממשלה על מחויבותה, יחזקו את המערכת הפיננסית בשלב זה יותר מכל תמיכה ישירה ויקטינו את פגיעת השלב השני של משבר האשראי העולמי במשק הישראלי.

ב-22 ביוני יקיימו "כלכליסט" ופסגות את הפסגה הכלכלית בהשתתפות ראשי המשק ואורח הכבוד פרופ' פול קרוגמן, חתן פרס נובל לכלכלה. להרשמה לפסגה הכלכלית לחצו כאן